החבר יונתן כותב על שחר שלו
איך אפשר לסכם חיים שלמים? תמיד שמענו את המשפט 'איך אלוהים לוקח את הכי טובים'. מי ששומע מהצד יחשוב שזו קלישאה, אבל בשביל להבין את זה צריך לחיות איתך, לראות אותך מגיע אלי לבסיס בשישי בצהריים, מרחק של שעה וחצי נסיעהכי אתה ברגילה ואני לא יוצא שבת, אבל לא נפגשנו הרבה זמן, אז החלטת שאתה רוצה להיפגש. לראות אותך שבוז כי אתה קיבלת שבת על זה שהיית עם צ'וקולוקים בניווטים, כמו כולם, אבל אתה היחיד שהיה לו האומץ להתוודות.
לטייל איתך. לדבר אל תוך הלילה על קפה ועוגה. לראות אותך תמיד מתנדב לכל דבר. לעבוד איתך במטע. לשמוע אותך מתעצבן על אנשים ש'חופרים' בוויכוחים, כי שנאת את זה, שנאת את המריבות האלה, הכל אצלך היה תמים ופשוט, אהבת את התכלס, את העבודה. אביה ואתה התגייסתם באותו שבוע-מרחק של ארבעה ימים אחד מהשני. הוא לגולני אתה לצנחנים. כל פעם הייתם חוזרים הביתה מחליפים חוויות, מתווכחים על מי עובד יותר קשה. אם יש משימה לזחול 100 מטר אתה ראשון, בלי לחשוב, בלי לוותר. כי כזה אתה-לא מוותר על כלום. תמיד ראשון, לא משנה מה המחיר-אם זה להיכנס למעיין קפוא שאף אחד לא חושב בכלל להיכנס מרוב קור, אם זה לקום בבוקר לעבודה במטע, אם זה לבנות ולשפץ בריכה חדשה - אתה שם כבר מחמש בבוקר! גם כשהמשימה הייתה להיכנס לרצועה - אתה ראשון לפני כולם, היה ברור ששחר הולך בחוד.
אי אפשר לשכוח את הרגעים בילדות שהיית מתקרב בשקט, מעיף לאחד מאיתנו כאפה ומתחיל לרוץ, שם לנו אבנים בתיקים בטיולים הכי קשים בשביל הצחוקים. בכל היישוב רדפנו אחריך. בוא שוב בשקט, תתקרב וכשתתחיל לרוץ אנחנו מבטיחים לתפוס אותך והפעם לא לעזוב. ברגע שנכנסת לעזה חשבנו על איך נשב כל החבר'ה על בירה כשתצא. כשנפצעת ואיבדת רגל כבר ידענו שנראה אותך מתקדם והולך. מקלל אבל הולך, ובסוף גם רץ ועוקף את כולנו. אחר כך איבדת את הרגל השנייה, אבל אנחנו לא איבדנו תקווה והמשכנו להתפלל ולקוות ולראות אותך עוקף את כולנו עם כיסא גלגלים וכשנגדל והמשפחה שלך תאכל אצל המשפחות שלנו, אחרי שתלך הילדים ישאלו 'מי זה ההוא על הכיסא גלגלים'? ונסביר להם שאתה גיבור ולאט לאט נספר להם את הסיפור שלך שילמדו גבורה אמיתית מהי.
אחרי חמישה שבועות וחצי אלוהים החליט שהוא רוצה אותך לסיירת שלו למעלה, הסיירת של הכי טובים, כמו שכבר אמרנו. נלחמת להישאר, אבל אלוהים לא ויתר עליך ועכשיו אתה אצלו בסיירת מגן עלינו מלמעלה, אולי אם תבקש ממנו הוא יוציא אותך שם למ"כים שכל כך רצית. עכשיו נשאר לנו רק לבוא לקבר שלך. עכשיו - לבד, עם החברים. בעתיד - עם בנות הזוג, עם הילדים, עם הנכדים. להראות להם תמונה שלך, ולספר להם על גיבור, שלא רק מת כגיבור, אלא גם חי כגיבור, עם כל הערכים שלך שתמיד כל כך הערצנו! שחר, מי היה מאמין שככה זה יגמר?!
איפה אתה עכשיו? אנחנו נפרדנו מאחד החברים הכי בולטים בשבט,בחבר'ה. נפרדים מגיבור, מלוחם, מחקלאי, ומעוד מיליון ואחד דרכים לתאר אותך! אנחנו נפרדים ממך פיזית, אבל תמיד תהיה איתנו, כשנצא החברה במוצ"ש, בטיול של אחרי הצבא, בחתונה, בבריתות, בבר מצוות, תמיד! יש לך עוד כל כך הרבה דברים לחוות ואנחנו לא נוותר לך. כל שלב שנעבור אתה תהיה אתנו כי אנחנו חברים בחיים ובמוות. מה שלא הספקת נעשה בשבילך. אנחנו אוהבים אותך אהבת ילדות, אהבת אמת וכבר מתגעגעים!
סמל שחר שלו, לוחם בצנחנים בן 20 ממושב אלוני הבשן שברמת הגולן, מת מפצעיו ביום ראשון, 31 באוגוסט, לאחר שנפגע באורח קשה בפיצוץ מטען חבלה בחאן יונס ב-23 ביולי