הדוד יואב כותב על דניאל טרגרמן
את דניאל פגשתי לראשונה שעות ספורות לאחר שנולד בבית החולים. תינוק יפיוף, עדין, זהוב על רקע עור לבן, כמעט שקוף. וכך, בחלוף השנים הקצרות נהפך לילד מקסים, רגיש וחכם. קשוב לסביבתו, ועם זאת שובב שיודע בדיוק מה הוא רוצה - בייחוד אם זה קשור לכלי רכב כלשהו: מבימבה רועשת, דרך אופניים, וספה או סיבוב על הטרקטור.
לדניאל היו כל הזמן יציאות מצחיקות. אחת מהן הייתה, למשל, כששאל אותי: "פוד (כינוי משפחתי) למה אתה שותה קפה עם חלב? גברים שותים קפה שחור". כשהייתי מבקש ממנו לעשות פרצוף של אריה הוא היה עושה פרצוף מאיים וחושף שיניים בצורה כל כך מצחיקה, ואז הייתי אומר לו: "זה לא מפחיד, תעשה יותר אריה". והוא ידע להתאמץ וממש להוציא את האריה מתוכו.
דניאל, למרות צעירותו הרבה, ניחן באינטליגנציה רגשית רבה. הוא ידע להרגיש אנשים, וכך בפשטות היה מצייר אותם, עצובים או שמחים בהתאם למצבם, ודאג לשים אותם במקום טוב בציור כדי שתמיד יהיו שמחים. כה מפתיע לגלות תפיסה שכזו בגיל צעיר שכזה.
בשבת האחרונה לפני רציחתו שיחקנו יחד בבריכה של הסבים. הבריכה הייתה מלאה באחיינים קטנים ורעשניים. סידרתי לדניאל מזרן משלושה גלילים של ספוג "פלציב". הוא שכב על הגב, בתוך המים, מאושר עד אין קץ מהגילוי החדש. עיניו זרחו מאושר וכולו צחוק ושמחה. כך היה דניאל, ידע לחיות את הרגע, ולהבין את הסיטואציה, מורכבת ככל שתהיה. למשל, במסיבת גיוס משפחתית לאחר סבב הברכות, כאשר כל ה"גדולים" סיימו לברך, פצח דניאל בשיר "עוף גוזל" של אריק איינשטיין כברכה לניצן המתגייס.
אם היו מבקשים ממני במילה אחת לתאר את דניאל הייתי בוחר בחצב. החצב מתחיל את חייו כפרח מפואר, הדור, זקוף, מרשים וייצוגי. אנו זכינו לחזות רק בתחילתה של פריחה זו, ולא הספקנו לראותו מוסיף עלים, משמין את בצלו ומכה שורש חזק באדמה שאנו כה אוהבים.
נקטפת מאתנו בטרם עת, אהובינו דניאל, ואנו נזכור אותך לנצח נצחים.
דניאל טרגרמן, בן ארבע מקיבוץ נחל עוז שבשער הנגב. נהרג ב-22 באוגוסט מפגיעת פצמ"ר ביישובו.
משפחות נופלי צוק איתן כותבות. פרויקט מיוחד