אהבת שאני מחייכת, אז לפעמים אני פשוט מחייכת בשבילך

האם רחל ובת הזוג אלה בר כותבות על פז אליהו

פז שלנו, כבר כל כך הרבה זמן שאתה לא אתנו .עולמנו ממש מפורק לרסיסים, ואילו נראה שכל העולם כמנהגו נוהג .ילד שלנו, חסרונך מורגש בכל פינה ופינה. ביומיום הטלפון הסלולרי לא משמיע את קולך. אנו מחכים בכל פעם שאולי תגיע, תגיד: "הי, מה ניש? אני כאן. לא הלכתי לשום מקום". אבל זה לא קורה.

ילד שלי, אנחנו מנסים להתרומם ולא תמיד מצליחים. הסיפורים שמגיעים אלינו עליך כל כך מרגשים אותנו ומחזקים עד כמה שאפשר, כאילו לא ידענו את כל היופי שטמון בך. דע לך, אתה תמיד כאן לצדנו. אנו מנסים להמשיך אותך, חושבים מה אתה היית אומר או מה אתה רוצה שנעשה. אנחנו שומרים מאוד על לולה שלך, מנסים לעזור עד כמה שאפשר בלי להציק לה.

לאט לאט נראה שמתן ויותם חוזרים גם הם לשגרה החדשה שנבנתה להם. מה שמניע אותנו זו המחשבה איך אתה היית מתמודד. כולי תקווה שזה בדיוק איך שאתה רוצה שיקרה.

פז יקר שלנו, לפי כל הסיפורים ציווית לנו שליחות של נתינה, אכפתיות ועזרה לזולת.

יפה שלי,

הימים עוברים ואני אמורה כבר להבין את זה, אבל אני לא מצליחה. זה גדול ממני וזה לא נתפס. לא יכול להיות שברגע מאבדים בן אדם בלי התראה מוקדמת, בלי הכנה. אני מנסה להבין מה קורה איתי, לרגע אחד זה נופל עליי והלב שלי מתכווץ ורגע אחר אני מחייכת, ושוב עולה בי השאלה אם זה אמיתי או סתם חלום רע.

היום התבשרתי על לכתו של שחר שלו. היה לי קשה, הכול חזר אליי כמו ביום שהודיעו לי על נפילתך. חשבתי על המשפחה שלו, על החוזקה שלהם, על כך שבכל פעם ששמעתי אותם התמלאתי בכוחות. כל השבועות האלה התפללתי שהוא יצא מזה, הרגשתי שלא יכול להיות שאותו מטען ארור יגרום לעוד מישהו ללכת לנו.

אני שומעת שוב ושוב את המשפט: "לוקחים לנו את הטובים", אבל אני לא מבינה איך יכול להיות שיש עוד כל כך הרבה כמוך, הרי אתה היית הטוב ביותר. ושוב עולה בי המחשבה מה יקרה לנו כחברה אם ימשיכו לקחת לנו את כל הטובים האלה. איך אנחנו פה למטה נסתדר בלעדיכם, אתם הרי האנשים שצריכים להתוות את הדרך.

המחשבה שהחיים ממשיכים, שאנשים חוזרים לשגרה, שהעולם ממשיך להסתובב מטריפה אותי. איך אפשר להמשיך את החיים שאתה לא פה, לא חלק מהם. אני מנסה להעביר את הימים, כל יום בשבילי זה אתגר חדש, זה מכשול שאני צריכה לעבור. לא מצליחה לדמיין את החיים שלי בלעדייך. יש בי עוד תקווה שתקפוץ עליי מאחורה, שתחבק אותי חזק, שנסתכל אחד על השנייה בעיניים אוהבות ומלאות הערכה.

הגעגועים אליך לא פוסקים, הם רק הולכים ומתגברים עם הזמן. כל כך חסר לי להתקשר אליך ולספר לך מה אני עוברת עכשיו, עם מה אני מתמודדת ושתגיד לי "אללי הכול בסדר, תפסיקי לקחת הכול ללב". חסר לי שתרגיע אותי בלי להגיד לי כלום, רק מעצם העובדה שאתה לידי, שאתה איתי. חסר לי המגע שלך והצחוק הבלתי-פוסק כשאני עושה משהו שטותי ורק אתה תצחק מזה. למרות שלפעמים זה היה מביך אותך נתת לי מבט מאשר, כי אתה כבר מכיר אותי ויודע עם מה יש לך עסק.

אני משתדלת להיות הרבה עם המשפחה שלך. אני מרגישה אותך חי כשאני איתם, כאילו רק הלכת רגע להביא את הבשר למנגל ותכף תבוא. כשהיו מנסים לזרוק אותי לבריכה אצל טלי הדבר היחידי שהציל אותי זה אתה, שפשוט לא נתת לזה לקרות. אז תדע שבשבת כשהייתי שם הם זרקו אותי לבריכה. בטוחה שראית את זה וצחקת עליי.

אהוב שלי, אני לא יכולה תאר לך כמה אני מתגעגעת. תמיד כשהיינו מתווכחים הייתי אומרת לך שזה כואב לי בלב, אבל את הכאב הזה אני לא יכולה להסביר. מן תחושה כזאת שהלב שלי כבר לא עומד בה. אני יודעת שאהבת שאני מחייכת. אז אני מחייכת כי אני מקווה שיום אחד החיוך הזה יהיה אמיתי, שאני אחייך בלי המחנק הזה בגרון, שאני אחייך כי אני רוצה ולא כדי להראות לאנשים שאני בסדר. לפעמים אני פשוט מחייכת בשבילך.

יפה שלי, אני אוהבת אותך ואמשיך לאהוב אותך לנצח, מבטיחה לך. שמור עלינו, תלווה אותנו ותראה לנו את הדרך הנכונה בשבילנו.

אוהבת אותך עד אין סוף ועד בלי די, אלה שלך.

סגן פז אליהו, לוחם בחטיבת הצנחנים בן 22 מקיבוץ עברון שבגליל המערבי. נהרג ב-23 ביולי מפיצוץ מטען חבלה ברצועת עזה.


משפחות חללי צוק איתן כותבות. פרויקט מיוחד