צביקה לוי, שמכונה "האבא של החיילים הבודדים", כותב על מקס שטיינברג
לכתוב בלשון עבר על חייל בודד זה בלתי נתפס. בכלל, תופעת החיילים הבודדים זו סוגיה מופלאה. מעין רקמה אנושית התורמת למדינה ולצה"ל צבע שונה, תרבות אחרת ושפת דיבור של 40 מדינות שונות.
הם באים ממש להגן על הבית, אחרי שהם עוזבים חיים נוחים ומותירים מאחוריהם משפחה, חברים, אורח חיים מסודר וסביבה מוכרת. אך כדי להירתם למשימה הנעלה על הגנת מדינת ישראל. בחלקם הגדול הם מודעים לקשיים הפיזיים ותמיד יעדיפו את המסלול התובעני והקרבי ביותר. רובם אינם נרתעים מהמסלול הקשה והמסכן את חייהם. יש בהם את העוז, את האומץ ואת מסירות הנפש.
מקס שטיינברג היה לוחם גולני טיפוסי, ועוד בגדוד 13. אדם שרחוק מחומריות. איש צנוע, של מורל והומור ישראלי, מעורב במערביות אמריקנית. הייתה למקס תחושת סיפוק עצומה והגשמה עצמית במימוש הייעוד שבלהיות לוחם הכי קרבי שאפשר. ההתנסות המחשלת, הבגרות, האחריות והביטחון אפיינו אותו כלוחם אמיתי.
אני זוכר אותו בכותל בהשבעה, בסיור ברובע המוסלמי במבט על ירושלים וסביבתה. פניו זכורים לי כאדם המגן על הבית, ביתו שבארץ ישראל - והוא אפילו לא היה עולה, אלא מתנדב.
מקס דיבר איתי יומיים לפני כניסתו לעזה, כשהוא חדור מוטיבציה ותעצומות נפש מדהימות. "אני הולך להגן עם חברי", הוא אמר לי, "על אזרחי המדינה שלי, כן שלי".
סמל-ראשון מקס שטיינברג, לוחם בחטיבת גולני בן 24, חייל בודד שגדל במקור בלוס אנג'לס שבארצות הברית, ועבר לגור בבאר שבע. נהרג ב-20 ביולי בקרב בשג'אעיה.
משפחות חללי צוק איתן כותבות. פרויקט מיוחד