האב שחר כותב על עמית יאורי
עמית, בן בכור לעינת ולשחר, אח בכור לשני אחים, גדל בירושלים במרכז העיר.
עמית ומשפחתו מחוברים מאוד לעיר, כל חייו גדל, למד, בילה בירושלים, טייל בה והכיר אותה על בוריה. עמית התנייד לכל מקום על אופניו או פשוט בריצה, על רכב ויתר כליל. כילד עשה מסלול רגיל של בית ספר, גימנסיה אבל השקיע בספורט. לא היה כמעט תחום שלא עסק בו, מגיע להצטיינות ועובר לתחום הבא - שחיה, ג'ודו, כדורסל, אופניים. בתחום הריצה התמיד והגיע להישגים מעולים. גם בצבא שמר על הישגיו בריצה והצטיין בריצות ניווט וריצות ארוכות. בימי שישי היה מגיע הביתה ומקפיד לרוץ לפני ארוחת יום שישי.
לצבא הלך במטרה לשרת ביחידות הטובות ביותר. לאחר גיבוש שייטת, בשלב הראיונות - לאחר שעשה בקלילות את השלב הפיזי - כשהתבקש לספר על עצמו, ולמה הוא רוצה לשייטת ענה: "אני עמית". כמה נאיבי היית כשחשבת שזה יספיק. כמה צנוע ובוטח בעצמך.
בהנדסה קרבית עשה חייל ונחשב למצטיין, בגדוד קראו לו "המושלם". עמית קיבל תמיד את המשימות הכי קשות והכי נחשבות. חזרת לגדוד מקורס קצינים בשביל להיות עם החיילים וקיבלת את מחלקת ותיקים. ללחימה נכנסת ללא מ"כים - אתה והמ"מ.
עכשיו, עמית שלנו איננו. צמד מילים שאינו נתפס, אינו מתחבר.
במהלך השבעה והחודש האחרון, כשביקרו חייליך ומפקדיך, מה שסיפרו רק העצים את האובדן: רצינות, מקצועיות, הערכה, אהבת לוחמים, שלווה וחוזק פנימי, יכולת פיקוד, מנהיגות.
שמענו גם: "הזמן יעשה את שלו" , "הזמן ירפא". אבל הוא לא. ההלם הראשוני חלף, הרצון לברוח ולהגיד שזה לא אמתי, נתקל בחומת התודעה, שהאסון הספיק לחלחל אליה. הכעס, ההכחשה והזעקה מתבררים כחסרי תכלית. החיים, כביכול, חוזרים למסלולם.
כן, הזמן אולי יעשה את שלו, אך הזמן אינו מרפא! את מקום כל אלה תופסים הכאב והגעגוע שאין להם סוף.
עכשיו אנחנו מתגעגעים ומחכים שתיכנס הביתה תזרוק איזה "אהההה", תזרוק את התיק, תשתרע על הספה ותנגן בגיטרה. מתגעגעים למוסיקה הבוקעת מהלפטופ כשהתקלחת, מתגעגעים לחיוך הביישני, המתוק, הטוב ושובה הלב. מתגעגעים לחיבוקים ולנשיקות החטופות, שהסכמת לקבל רק כאשר נסעת או שבת מהצבא, מתגעגעים לשיחות הטלפון הלקוניות: "אמא, אבא, הכול בסדר, להתראות".
ובכלל, געגועים לאישיותך המקסימה וכאב נורא לנוכח הידיעה שלא נראה אותך עוד, נחלום את דמותך, וזיכרונות שהופכים להיות חלק מאתנו.
החוסר הזה לא יושלם לעולם לא הזמן ולא הכוח, למרות התמיכה והחום המורעפים עלינו מכל עבר, דבר לא יוכל להשלים את חסרונך הכואב.
היית כל כך מדהים, עם לב טהור ועם העיניים הכי חודרות ומבינות, וחיוך שהיה ממיס כל אחד ואחת. כל הטוב שבעולם פרוס לפניך. ובמקום, הלכת כל כך מוקדם.
כל שנותר לנו כעת, הוא להתגעגע, לזכור ולהנציח.
עמית, אוהבים ומתגעגעים.
סמל-ראשון עמית יאורי, לוחם מחיל ההנדסה בחטיבת "עוצמת סער מגולן", בן 20 מירושלים. נהרג ב-25 ביולי, בהיתקלות עם מחבלים בדרום רצועת עזה
משפחות חללי צוק איתן כותבות. פרויקט מיוחד