האם רוחמה כותבת על משה דוינו
מושיקו שלנו נולד ב-12 בנובמבר 1993 לאמא רוחמה ואבא ניסים. מושיקו הוא הבן השלישי ואח של צביה, שמעון וצדק. את עשרים שנות חייו בילה מושיקו בשכונת קטמון (גוננים), המקום בו אנחנו, הוריו, גדלנו. מושיקו למד בבית הספר היסודי לוריא משם עבר לבית חינוך וביחד עם כל חבריו לכתב עבר לבית הספר דנמרק, שם סיים בהצלחה את לימודיו והתגייס לצה"ל. בבקו"ם מושיקו לא הסכים לזוז עד שקיבל את מבוקשו. מושיקו אמר, לא משנה איזה חיל העיקר קרבי.
בנובמבר 2012 החל את הטירונות בהנדסה קרבית ובמהלך הטירונות הכיר מושיקו בבסיס בהל"צ את יחידת הצמ"ה, וביקש ממפקדו בסיום הטירונות ללכת לקורס צמ"ה, למרות שכנועו של המ"פ שלו, שגם הגיע אלינו הביתה במטרה לשכנע אותנו כי מושיקו צריך ללכת לקורס מפקדים. מושיקו התעקש להיות איש שטח, ואכן קיבל את מבוקשו. ביחד עם חברו מילדות נסקו, עברו את קורס הצמ"ה שבסיום הקורס העניקו לו מדריכי הקורס את סיכת הצמ"ה כאות הוקרה לחייל שנתן את תרומתו הרבה לקורס. בסיום הקורס סופח מושיקו לאוגדת איו"ש, אך מכיוון שהיה רק תקן אחד העדיף ללכת לגדוד יחד עם חברו נסקו, בידיעה שבגדוד העבודה קשה יותר.
מושיקו ונסקו הגיעו לגדוד 603 בצפון, ושם מספרים חבריו על רוח ההתנדבות של מושיקו, על הנתינה ותרומתו הרבה לפלוגה. מושיקו היה איש הסדר והניקיון והשף של הפלוגה. תמיד דאג לטפח את חדרי המחלקה והסביבה כמו בילדותו ובנעוריו. מושיקו היה נער של אהבה ונתינה. כאשר אנו מבקשים לתאר את מושיקו, אחד ממאפייניו הבולטים הוא אהבת האדם - "ואהבת לרעך כמוך". גם בני המשפחה וגם החברים והמכרים הרבים של מושיקו מספרים ומתארים את חיוכו השובה לב, את הצניעות והענווה שהייתה במושיקו.
גם כשהגיע לעזה מספרים חבריו לגדוד על רוח ההתנדבות של מושיקו, שתמיד התנדב ורצה להיכנס לעזה ו"לעשות את העבודה". ביום שישי, ה-25 ביולי, יצא מושיקו לאחר 35 ימים בעזה הביתה לאפטר, ובמוצאי שבת החזרנו אותו למושב פטיש לשטח הכינוס של הגדוד. מושיקו ביקש ממני להכין סיר קובה לחבריו, כמנהגו במשך כל השירות הצבאי שלו. הוא שמח מאוד לחזור במוצאי שבת ולכבד את חבריו בקובה של אמא, שתמיד היה גאה בו.
ביום ראשון בערב בשיחתי האחרונה עם מושיקו הוא אמר לי שהוא בשטח, לפני הכניסה ושמתקנים את ה-D9. אני שאלתי אם נכון שלא מכניסים אותם עם כלים לא תקינים. הוא כהרגלו הרגיע אותי "אל תדאגי אמא, הכל בסדר".
ביום שני, ה-28 ביולי, בשעה 17:20, הגיעו אלינו קציני העיר הביתה ובישרו לנו את הנורא מכל. מאותו יום השתנו חיינו, אך הבטחנו לעצמנו בשביל מושיקו להמשיך את דרכו בחיוך, אהבה ונתינה, כפי שבירך אותי ביום הולדתי, כאשר הגיע לעזה. היום נשארה לי הברכה הזו:
"לאמא שלי!
אני רוצה לאחל לך המון המון מזל טוב עד 120 ויותר. שבע"ז תמיד תחייכי, תצחקי, תמשיכי להצחיק אותנו. שיהיה לך עוד הרבה שנים של אושר עם אבא. שתהיה לך פרנסה טובה. הרבה הרבה בריאות. שתמשיכי להצליח בכל דבר שאת עושה, עם הכוח רצון שאנחנו תמיד מעריצים אותו. ורוצה להגיד לך גם תודה על מה שאת עושה בשביל כל הילדים והדאגה שלך והעזרה שלך בכל דבר (למרות שמרוב שאת דואגת לנו לפעמים את מגזימה) ותודה על זה שאת תמיד פה בשבילנו. תישארי כמו שאת האמא הכי טובה בעולם. אין שנייה לך ואני מאחל לכל ילד אמא כמוך שדואגת ועוזרת ועושה הכול על חשבונה העיקר שנמשיך לחייך. אני מצטער שאני לא יכול לחגוג לך היום, מקווה שתיהני ביום ההולדת שלך ויחגגו לך כמו שהמשפחה יודעת. אז שיהיה לך המון מזל טוב, אני אוהב אותך".
בעזרת השם, עם הכוחות שאתה שולח לנו, יהיה לנו הכוח להמשיך את דרכך ולקיים את צוואתך. אמן.
סמל-ראשון משה דוינו, לוחם בחיל ההנדסה, בן 20 מירושלים. נהרג ב-28 ביולי מירי טיל נגד טנקים לעבר הדחפור שבו נהג בדרום רצועת עזה
משפחות חללי צוק איתן כותבות. פרויקט מיוחד