האם רחלי כותבת על יובל דגן
יובי, כשנפרדנו לשלום בפעם האחרונה, בבוקר ההוא כשהסעתי אותך לרכבת שהובילה אותך אל שדה האש, הגענו כמו תמיד מוקדם והספקנו להמתיק לנו כמה דקות של שיחה. ביום ההוא לא ממש נשבו רוחות מלחמה והכניסה הקרקעית עדיין לא הייתה באופק. ואז פתאום אמרתי לך: אל תהיה גיבור יובי, תהיה גיבור של אמא ותחזור הביתה. חייכת אלי את החיוך המקסים שלך ואמרת אל תדאגי אמאל'ה הכול יהיה בסדר... וכך זה היה איתך תמיד, בכל פעם שיצאת לדרך ובכל שיחת טלפון, הרגעת אותי כדי שלא אדאג לך. באמת ובתמים האמנת שיהיה בסדר, כי האופטימיות הייתה חלק מהכוח שלך וגם אני האמנתי בתוכי שתחזור משם, לא נתתי מקום למחשבה אחרת. ליוויתי את צעדיך בעיניים של אמא אוהבת, שביום המר והנמהר שעוד נתבשר בו, אני אבין שזו הייתה הפעם האחרונה שראיתי אותך צועד לשם. כשהודיעו לי שנפלת בקרב, עולמי קרס עלי, מנסה להבין את גודל החלל שנפער בנפשנו.
ביום שני בערב, חזרת הביתה בארון, עטוף בדגל האומה שכל כך אהבת ולצדך ברכב, משני צדי הארון, יושבים חיילים ששומרים עליך במסע האחרון שלך הביתה.
יובל (יובי) דגן, בן 22, לוחם ביחידת אגוז נפל בקרב בשג'אעיה ביום שני, ה-21 ביולי 2014, לפנות בוקר. הותיר אחריו אותנו ההורים, רחלי ועובדיה, את האח בכור, ירדן והחברה, דניאלה.
יובל גדל והתחנך בכפר סבא, כבעל נפש הומאנית למד בתיכון ספרות מורחב ופסיכולוגיה. יובי היה אהוב ומוערך על מוריו. לאחר שסיים את לימודיו נהג להגיע מדי פעם לתיכון כדי לפגוש את מוריו ולעודד תלמידים להתנדב לשנת שרות ולתרום באופן משמעותי בשרותם הצבאי, כפי שעשה בעצמו. יובי, שראה בעשייה עם נוער שליחות חשובה, התנדב לפני שירותו הצבאי לשנת שירות בכפר הנוער "קדמה", מתוך רצון לתרום לחברה, להעצים את הנוער שנשר ממסגרות חינוכיות ולתת להם תקווה לעתיד טוב יותר. הוא יצר עם חניכיו קשרים מיוחדים ושמר איתם על קשר גם בזמן שירותו הצבאי. קדמה הפכה לחלק בלתי נפרד ממנו וגם חבריו לקומונה, שהפכו למשפחה אחת גדולה, מאז ועד היום.
יובי אהב את החיים, אהב לשחק כדורגל, לצלול בים, אהב לשמוע מוסיקה ובעיקר ישראלית והתחבר לשירים ישנים וחדשים כאחד דרך המילים. יובי גם אהב לשיר במלוא גרון, לבד או עם חברים, תוך שהוא ממציא מילים חדשות לשיר ושר בהתלהבות. יובי אהב את הארץ, את נופיה ומעיינותיה והרבה לטייל בה עם חברים, להשתכשך במים תמיד מצויד בפק"ל קפה המפורסם שלו ולפעמים גם בפוייקה כשהתארכו השעות. אהבתו לארץ ולמדינה הייתה המניע שלו לשרות קרבי ומשמעותי, וכך גם ראה משמעות רבה בשרות ביחידת אגוז אליה התקבל ושמח על כך. במהלך שירותו הצבאי, במסכם קרב מגע, נפצע בכתף ונזקק לניתוח שהצריך שיקום ארוך. בעקבות הפציעה שוחרר זמנית מהצבא. בתקופה זו עבר טיפולים פיזיותרפיים רבים, כשמטרה אחת עמדה לנגד עיניו: להעלות את הפרופיל ולחזור לשירות קרבי כלוחם בצוות.
חזרתו לצבא הייתה מורכבת וכרוכה בקשיים ולאחר 8 חודשי שיקום חזר לצבא וליחידה, תחילה בפרופיל נמוך אותו שאף להעלות ולחזור לצוות שכל כך אהב כלוחם. הגיוס מחדש לצבא היה קשה עבורי כאמא, יותר מהגיוס בפעם הראשונה. כל כך העיקה עלי חזרתו לצבא, הבית שהיה מלא בנוכחות שלו התרוקן בבת אחת ורק אחת לשבועיים כשהגיע לשבת נעור לחיים. העובדה שהשחרור מהצבא היה באופק, רק האיצה ביובל לנסות לזרז את חזרתו לצוות כלוחם ולכן זימן ועדת חריגים שתוכיח את כשירותו. בחודש מאי האחרון הוועדה אישרה את כשירותו, והחליטה להחזירו לצוות בתפקיד לוחם, כפי שרצה. לא היה מאושר ממנו בימים אלו. יובי, חזר מיד לצוות ולתפקידו הקודם כמ"כ חוד אותו המשיך לעשות לדברי מפקדיו, בצורה מקצועית, כאילו היה שם תמיד.
יובי עם הגומות וחיוך הקסם, תמיד שמח בחלקו ושמח בשמחתם של אחרים, אופטימי ומלא שמחת חיים, באישיותו הצנועה, סחף אליו חברים רבים, מתוך כריזמה עוצמתית ומנהיגות שקטה וטבעית שהייתה טבועה בו. יובי נגע באורו בכל אדם שהכיר וחיבר בין אינספור מעגלי החברים שלו, כך יצר קבוצת חברים גדולה, בה כולם הכירו כמעט את כולם. יובי אהב את החיים והיו לו המון תכניות לעתיד - לטייל במזרח, לגור במושב ליד ירושלים עם דניאלה אהובת ליבו, מהתיכון, לעבוד בחקלאות, ללמוד חינוך ולעסוק בהדרכת נוער. באחת משיחותיו האחרונות לגבי המצב והמלחמה אמר לדניאלה: "אעשה מה שצריך לעשות". לכל אורך הדרך, בחייו הקצרים אך המלאים בעשייה, יובל היה אינדיבידואל מרשים שהאמין בדרך שבחר ופעל מתוך ערכים של נתינה, אהבת האדם ואהבת הארץ שלמענה לחם
סמל יובל דגן, לוחם חטיבת גולני, בן 22 מכפר סבא. נהרג בשעות הבוקר המוקדות ב-22 ביולי בהיתקלות עם מחבלים
משפחות חללי צוק איתן כותבות. פרויקט מיוחד