הדודה איילת כותבת על דולב קידר
דולב יקר שלי,
העצב - אין לו סוף.
עכשיו אני מתנהלת בשגרה חדשה ולא מוכרת. בשגרה שאת עיקרה ממלאים העצב, הריקנות והגעגועים. עצב עמוק עד כדי כאב, ריקנות כי השארת חלל עצום שקשה לחשוב איך ממלאים אותו וגעגועים לכל מה שקשור בך, שמזכיר אותך - לכל מה שהיית.
והיית גדול מהחיים.
שיקפת בחייך את כל החיבורים לדברים הכי מהותיים של הארץ הקשה הזו. עץ שתול על פלגי מים, חזק ונישא. איש שקול, ערכי, בהיר מחשבה ועם זאת רגיש, ביישן, בעל חוש הומור מדהים. אדם מלא אהבה ונתינה ללא גבולות.
היית התגלמות המושג "רוח המפקד": מחויבות למשימה, אך גם לב ענק וקשוב לכל חייל.
אני מתגעגעת לכל ההוויה שלך: היית העוגן של כולנו, הגאווה שלנו, אי של יציבות, ההוכחה לצדקת דרכינו כמדינה, כחברה וכמשפחה. בעל הסמכות ושיקול הדעת, המשענת האדירה, המגוננת והרוח החיה. תמיד שם בכל מקום שצריך אותך.
אני מתגעגעת לצניעות שלך לחיוך המבויש והכובש, לנגיעה העדינה בכתף, לשלווה, להומור הציני והמרומז שלך, לעיניים הגדולות והטובות שלך, להיותך איש משפחה מסור ואוהב ולנועם שכל כך אפיין אותך.
אני מתגעגעת גם לכל הדברים שיכולים היו להיות שלך ולא יהיו כבר לעולם.
לא תלטף עוד את ראשי הילדים שלך לפני השינה, לא תשב בלילה במרפסת עם מיכל אחרי יום מפרך. לא תלווה את אורי ביומו הראשון לכתה א', לא תחגוג עם מאיה את הבת מצווש, לא תקשיב לגיא לומדת לומר משפטים מורכבים. לא תכיר את התינוקת החדשה שתיוולד ליוגב ולניקי, לא תבטיח לאמא ולאבא להתקשר בעוד דקה ותחזור אליהם רק אחרי שלושה ימים. לא תעודד את רותם לשבור שיאים במרתון, לא תעשה סקי באירופה כמו שלמדת לאהוב, וכמו הנסיך הקטן לא תראה עוד כבשה שאוכלת פרח.
אתה תהיה נוכח נפקד בחיינו, אתנו בכל מקום אבל גם איננו. חי כל כך אבל בולט בחסרונך ובתהום העמוקה שהשארת. הכול נגדע, הכול נעצר ואין נחמה.
עצוב למות באמצע התמוז.
סגן-אלוף דולב קידר, מפקד גדוד "גפן" בבית הספר לקצינים, בה"ד 1, בן 38 ממודיעין. נהרג ב-21 ביולי בתקרית חדירת המחבלים ליד ניר עם
משפחות חללי צוק איתן כותבות. פרויקט מיוחד