לא נשכח את "מאסטרו" לעולם

החבר יבגני כותב על שי קושניר

שי נולד וגדל בקריית חיים. הוא גר עם אמו ואחותו הגדולה בתחילת חייו. הוריו היו גרושים אך הגירושים לא השפיעו עליו, והוא ידע לחלק את זמנו בין שני הוריו. בילדותו היה שי ילד מאוד חיובי, חיוכו כבש את הסובבים אותו ובעזרת סקרנותו הוא גילה את העולם גדל והתפתח מאוד מהר.

עוד בילדותו הוא גילה אומץ רב ולא פחד לעמוד מול כל אתגר שהחיים הציבו לו, הוא התעקש ועבר כל מכשול בדרכו המיוחדת, עם חיוך ובגישה חיובית. דרך חיים זו היא לדעתי ה"שי" הענק שהוא העניק לעולם ואפשר רק ללמוד ולאמץ את דרכו הייחודית.

שי לא נהג להישאר בביתו, סגור בין ארבעה קירות, הוא אהב את הטבע ואת החופש, אהב מאוד בעלי חיים ובמיוחד את כלבתו בלה. שי נהג לצאת לטיולים וסיבובים ברחבי הקריות, ולכל מקום שהיה יכול להגיע אליו. הוא במיוחד אהב לרכב על רולרבליידס ואף עסק בזה באופן מקצועי ושיחק הוקי.

לשי היו חברים רבים כאשר עם כל אחד מהם היה קשר מיוחד. כל אחד שהוא הכיר היה כחבר הכי טוב שלו, אך תמיד היו לו את החברים הקרובים שאיתם גדל, נשאר נאמן להם ושמר איתם על קשר כל חייו.

שי חי את חייו בקצב מאוד מהיר ולכן לא התעסק בבעיות והטרדות הקטנות של חיי היום-יום של נער מתבגר. הוא תמיד דהר קדימה, ובכך הרשים מאוד את הסובבים אותו. שי עסק בהרבה דברים, אך למרות זאת ידע לחלק את הזמן בין כולם: החברים הקרובים, הוריו, אחותו, שאר משפחתו ואנשים שהוא הכיר.

אהבתו הגדולה הייתה המוזיקה. בשנת 2006, בזמן מלחמת לבנון השנייה, הצטרף שי למחנה ילדים ליד לטרון שאורגן למען ילדים ובני נוער בעקבות המלחמה. הייתי עד לרגע הראשון שלקח לידיו את הגיטרה, ראיתי את חיוכו גדל עוד יותר מתמיד. מאז הוא לא נפרד מהגיטרה ואהבתו למוזיקה רק גברה.

באותו המחנה גם אני התחלתי ללמוד לנגן בגיטרה, אך לא השקעתי והתמדתי כמו שי. הוא עבר כמה מורי נגינה אך בעיקר היה לומד לבד. שי היה יכול לקחת את הגיטרה, לנגן כל היום ולבסוף אף להשאיר יצירה מוכנה מהתחלה עד הסוף. על כך גם קיבל את הכינוי "מאסטרו" מחבריו הטובים.

היינו מבלים שעות רבות יחד בנגינה, והחלטנו שאנחנו רוצים להקים להקה. כתבנו והלחנו כמה שירים ואף הקלטנו חלק מהם, אך לבסוף השירים נשארו כשירי החבר'ה, משהו אישי שרק אנשים קרובים אליו זכו לשמוע.

בכיתה ט' שי עבר ללמוד בבית הספר הטכני של חיל האוויר. הוא למד במגמת חשמל, וללא ספק השאיר את חותמו ודרכו גם שם. חבריו מבית הספר נשארו גם החברים שלנו והיינו מבלים יחד.

בכיתה י"ב עבר שי ללמוד בבית הספר הפרטי "תיכון חיפה". גם שם ידע לבחור את החברים המיוחדים שגם הם נשארו חברים טובים שלנו ואנו בקשר איתם עד היום.

באותה התקופה עבר שי לגור עם אביו, והקשר שלהם, כמו גם עם אשתו ואחיו החורגים, התחזק. פעמים רבות היינו מבקרים אצלו וזכינו להכיר גם אותם.

בתקופה זו התחיל שי לחשוב על גיוסו לצה"ל. הוא רצה שירות קרבי. עמדו בפניו מספר אתגרים לפני הגיוס, אחד מהאתגרים היה היותו בן יחיד לאביו מה שחייב את אישורו לגיוס קרבי. אתגר הנוסף היה הכושר הקרבי.

לאחר שיחות מעמיקות עם אביו הוא הסכים לחתום לו על האישור לגיוס קרבי. הדבר לא היה קל מבחינתו, אך הוא לא היה יכול לסרב לרצון החזק של בנו. לא היה יותר מאושר משי. מאותו רגע התאפשר לו להתגייס לשירות קרבי והוא שאף להגיע לאותו מקום בו שירת אביו: חיל השריון, חטיבה 188, לאותו גדוד ולאותה הפלוגה.

שי המשיך ודהר קדימה. את האתגר הנוסף, הכושר הקרבי, שי עבר בלי בעיה ובצורה מאוד מרשימה. בתקופה קצרה נכנס לכושר מעולה ואף הוריד משקל. נהגנו להתאמן ביחד, מאוד הופתעתי מהעקשנות ומהחוסן המנטלי שהיו לו. הוא המשיך גם כשלא היה לו כוחות, היה מצליח להגביר את הקצב וכמובן להשאיר את החיוך.

רגע האמת הגיע, שי שלנו התגייס לצה"ל. ליווינו אותו אל נקודת האיסוף, ומרגע זה חייו קיבלו יעד נוסף שעליו לכבוש: לשרת, להתקדם, לתת, ולהגן על מדינתנו הקטנטונת.

במהלך שירותו שי דגל במקצועיות. בסוף כל יום, גם אם היה הקשה ביותר, היה נעמד מול המראה ושואל את עצמו: "האם נתתי מעצמי את המקסימום שיכלתי לתת היום?".

בתקופת שירותו הצבאי חיפש שי הזדמנויות להתקדם. למרות פציעותיו לא ויתר והתעקש לרכוש ידע נוסף. שי רכש מקצועות רבים בצבא. הוא התחיל כנהג מרכבה סימן 3. עקב פציעתו שירת שי תקופה כסמל מבצעים בחמ"ל המפקדה. לאחר מכן עבר לפלוגה המסייעת של חיל השריון, סיים בהצלחה קורס מרגמות, השתתף בקורס נהגי נגמ"שים וכן עבר קורס חובשים קרביים.

כשסיים את קורס האחרון התווספה לו מטרה חדשה, לא רק להגן על המולדת אלא גם לטפל בחיילים פצועים ולהציל את חייהם. שי עשה זאת בשמחה רבה, עם חיוך וגישה חיובית.

בתחילת מבצע "צוק איתן", הוקפץ שי חזרה לבסיס לאחר שעות בודדות שהיה בבית.

לפני שיצא לדרך הוא ביקר אותנו, וכשליווינו אותו לאוטובוס התחלנו לתכנן מה נעשה כשיחזור, חיכינו לחזרתו בקוצר רוח.

תקופה לא קלה עברה עלינו והימים נהיו ארוכים יותר, אנחנו וגם משפחתנו עקבנו אחר התפתחות העניינים ממבזקי החדשות. למרות הסיטואציה הרצינית, האמנו שהכול יהיה בסדר, כי מדובר בשי, ועל שי אפשר לסמוך.

את ההודעה הכואבת קיבלנו באמצע הלילה של יום חמישי, ה-31 ביולי 2014. לא האמנו למשמע אוזנינו, חשבנו שזאת מתיחה, וכשנבוא אליו הביתה הוא יחכה לנו שם מחויך כמו תמיד.

כשהגענו וראינו את אביו ואת כאבו, נכנסנו למציאות חדשה וכואבת וידענו שנצטרך להתמודד אתה. הבנו שאנחנו חייבים להיות חזקים למען אביו והמשפחה, לתמוך ולעזור להם להתמודד עם המצב.

במהלך השבעה הבנו שלהישבר ולהתפרק זאת לא הדרך, אלא להפך, אנחנו חייבים להיות חזקים, ומה שחיזק אותנו היא גישתו של שי שעוזרת לנו להתמודד עם המציאות הכואבת. מספיק להיזכר בחיוך שלו, והחיוך כבר עולה מעצמו. הדרך של שי להתמודד עם קשיים היא להמשיך לדהור קדימה ולעבור כל מכשול וקושי שעומד בפנינו וזה מה שעוזר לנו להתמודד עם המציאות שנקלענו אליה.

עוד מגיל צעיר שי, אני ועוד שלושה חברי ילדות התגבשנו לחבורה. כל אחד ממקום מגורים אחר, מבית ספר אחר, אך ללא ספק יש לנו המון דברים משותפים וייחודיים לנו, למשל אהבת הטבע והטיולים, רצינות אך בו זמנית גם קלילות, ספונטניות וגישה חיובית, מה שללא ספק שי הוביל. היינו קבוצת חברים הכי טובים וקרובים, היינו מגלים וכובשים את העולם יחד, חולקים בינינו את כל הרגשות התחושות והחוויות שצברנו בדרך. אין עוד אנשים שמכירים אותנו יותר משאנחנו מכירים אחד את השני. שי היה הצעיר בחבורה, אך אף פעם לא הרגשנו את הבדל הגילאים, היינו מגובשים כאילו נולדנו באותו הבית. החוויות המשותפות שנחקקו בזיכרוננו, הבדיחות האישיות שלנו ואפילו סגנון הדיבור כוללים בתוכם את שי, את חיוכו, את הצחוק שלו ואת הגישה החיובית שלו. שי לעולם יהיה חלק מאתנו כמו שהיינו חלק ממנו. לא נשכח את "מאסטרו" לעולם. יהיה זכרו ברוך.

סמל-ראשון שי יעקב קושניר, לוחם שריון ב"עוצבת ברק", בן 20 מקריית מוצקין. נהרג ב-31 ביולי מפגיעת פצצת מרגמה בשטח המועצה האזורית אשכול


משפחות חללי צוק איתן כותבות. פרויקט מיוחד