חבר הילדות מייקי הירט כותב על גיא אלגרנטי
גיא, אלגרה, קובי, אקי, אח שלי,
אתמול ציינו 30 יום שאתה לא פה, ואני רוצה דווקא להתחיל בהתנצלות שההספד הזה לא נקרא בהלוויה שלך. לצערי, הודיעו לי עלייך רק כמה שעות לפני ולא הספקתי לכתוב משהו שמספיק יכבד אותך.
היום הראשון של כיתה ז', עדיין הייתי בשוק מכל הקטע הזה של חטיבת ביניים ושאני הולך להכיר עכשיו המון ילדים חדשים. נכנסתי לכיתה, המורה ישר לקחה אותנו למעגל היכרות.
כולם עמדו והסתכלו אחד על השני במבוכה אופיינית לבני 12, ואז הגיע התור שלי לדבר אתך. הייתי בהלם. למה הוא כל כך גבוה? הוא פשוט עצום, מה לעזאזל הוא אוכל בבית? והדבר הבא שאני זוכר שאמרת לי זה "שרשרת יפה, מאיפה היא?". תמיד צחקנו שאתה זוכר מה לבשתי באותו יום ושהתלהבת מהשרשרת הדבילית הזו. היית איתי מאז בהכול, החבורה תמיד היו צוחקים עליי שהייתי נורמלי עד שהכרתי אותך. הם לא ידעו שכל יום הבנתי כמה אני יכול ללמוד ממך.
אדם עם ערכיות בלתי נתפסת, כזה שבאמת יהיה פה תמיד בשבילך, ושלא סתם יגיד, שיעזור לך עוד לפני שביקשת עזרה ואף פעם אף פעם לא יצפה לתמורה. כי פשוט עשית הכול מהלב. היית חבר כל כך טוב שלפעמים לא ידעתי אם אני אוכל להחזיר לך על זה.
הבנת אותי יותר ממה שרוב האנשים הבינו. ידעת בדיוק מתי אני צריך את הזמן שלי, ומתי אני דווקא צריך שנצא ביחד לסיבוב עם האופניים בשוסטר, או לשחק טניס בקאנטרי ולצחוק על זה שהתעצבנתי עלייך, כי הפסדתי לך איזה כמה נקודות.
כבר כתבתי פה פעמיים את המילה "לצחוק" , ואני חושב שאין כמעט משהו שיותר מתאר אותך מהצחוק המתגלגל שהיה לך. היית פשוט סוחף את כולם אתך. יכולנו לשבת, ביציאה הכי גרועה שיש, אחרי לילה מסריח, כולם עייפים, ופתאום היית צוחק, אפילו מהדבר הכי מטומטם שיש, ופתאום כולם צוחקים. נקרעים מצחוק.
הערצתי בך שתמיד האמנת בדרך שלך, שאף פעם לא נסחפת אחרי הזרם, שלא היה לך אכפת ממה שאנשים חושבים כי פשוט רצית כל הזמן לצחוק, ליהנות, לחיות את החיים עד הסוף.
היה לך את האיזון המושלם בין ביטחון עצמי לבין צניעות. הסתכלת על כולם בגובה העיניים. כן, אתה כמעט שני מטרים של לב זהב, ואוהב אדם.
לקראת הגיוס התחלתי להתאמן אתך בקבוצת כושר קרבי. אני לא אשכח שבאימון הראשון לא עמדתי בקצב ורק אתה נשארת אתי מאחורה לעזור לי, עד שהדבקתי את כולם. כמה חודשים אחר כך הגיע תורך לעשות גיבוש צנחנים, אחרי שכל כך נלחמת עליו, כמו שתמיד היית נלחם כדי להשיג מה שרצית, כדי שהשמיים יהיו הגבול בשבילך. כשקיבלת את הזימון שאלת את דותן, המאמן, בצניעות טיפוסית: "תגיד, אתה חושב שיש לי סיכוי לעבור?". הוא לא הניד עפעף. היה מובן מאליו שכן, שזה קטן עלייך.
התגייסת בסוף נובמבר לצנחנים, בידיעה שיש לך עוד גיבוש לעבור. כששאלתי אותך אחרי זה איך היה, אמרת לי, "קשה, קר". אבל בתוך תוכי ידעתי שזה לא הזיז לך. שבוע אחרי כן קיבלת את ההודעה שהתקבלת למגלן. היית כל כך שמח, גם על צירוף המקרים המטורף הזה שאתה עם בודק ובושי בצוות ביחד, וקצת אחרי גם הכרת את ניניו. בסוף נהייתם צמד ברזל, ולצערי גם עד הסוף המאוד מר הזה.
אחרי מסלול מפרך עם פק"ל ששוקל יותר ממני, הפכת ללוחם ביחידה, שגם הביא לה את אליפות צה"ל בקרב מגע.
תמיד קיוויתי שאולי יצא לנו יום אחד להתאמן ביחד במסגרת צבאית, או אפילו יותר מזה להילחם ביחד. זה קרה בסוף, כשבכניסה לעזה ראיתי אותך לכמה שניות, הספקת להגיד לי בהן: "אוהב אותך, תשמור על עצמך".
לא הספקתי לענות לך ממש, לצערי, אז אני אגיד פה
גם אני אוהב אותך אחי, תמיד אהבתי ואני תמיד אוהב. לקחת חלק עצום בחיים שלי ואני מבטיח לפנות את אותו החלק בשבילך בחיים שלי.
אני מבטיח לשמור על האחיות שלך, שכל כך אהבת, כמו ששמרת עליהן תמיד. היית הגיבור שלהן, של הבית.
תמיד אמשיך לחשוב עלייך ועל הפרצופים המעוותים שלך שבכיתי מהם מצחוק. כל הזמן גרמת לי לתהות איך בן אדם יכול ליצור פרצופים כאלה.
אני רוצה להגיד לך תודה על כל דקה שהיית פה לצדי, כשהייתי צריך איזה מישהו לצחוק או לבכות לו. עשית את זה בצורה הכי טובה שחבר יכול לבקש. ומי כמוך ידעת שהיו לי לא מעט תקופות כאלה בתיכון. לצערי אני כרגע בוכה עלייך, במקום לך.
בוכה עלייך, אחי הגיבור. ואני בטוח, כמו שעידן חביב, שהשירים שלו התנגנו 24/7 בחדר שלך, כותב
שנלחמת בהם, כמו משוגע קשה, ולא היו בך רחמים.
ולי, רק נותר לשמוע שתי מילים שהכי פחדתי מהן. הראשונה היא גיא, השנייה נהרג.
ולהבטיח לך, בשבילך אתן הכול, גם אתקרב לאש האדומה.
לנצח אחי, אזכור אותך תמיד. היית לי עולם ומלואו.
שלך,
מייקי
סמל-ראשון גיא אלגרנטי, לוחם ביחידת מגלן, בן 20 מתל אביב. נהרג ב-30 ביולי בפעילות לאיתור מנהרות בעיר חאן יונס
מיוחד: משפחות חללי צוק איתן כותבות על הבנים