האחות מיכל כותבת על עדי בריגה
אבא דוד, מחכה לחיוך לאהבה ולדאגה שלך אליו. אמא פנינה מחכה שתכנס למטבח כדי להאיר את יומה ולהאיר את עיניה ואפה במראות וריחות חדשים, בטיפים לבישול, מחכה לתשבוחות שלך על הבישול שלה, לחיבוק ולנשיקה שמעולם לא שכחת לתת. אחיך רפאל מחכה לטלפון באישון לילה, שתגיד לו שנתקעת בלי דלק, שתגיד לו שנתקעת עם הרכב, שתגיד לו משהו, רק כדי שיהיה לו תירוץ להצטרף אליך שתבלו את המשך הלילה ביחד.
בעלי יהודה שאיבד אח, חבר וגיס, מחכה שיפסיקו לשאול. הוא אינו מוכן לדבר. רק עיניו האדומות מדברות את הכאב. טוהר, ביתי בת ה-5 מחכה שתמשיך ללמד אותה איך עושים 'גלגלון'. היא חולמת עליך בלילה. בחלומות הללו אתה חי. בחלומות הללו אתה מחבק אותה. הילל, בני בן ה-3, מחכה שפשוט תופיע לפתע, בדיוק כפי שנעלמת לו. הלב של סבתא מחכה שתיגע בו שוב כמו שאף אחד לא הצליח לגעת בו מעולם.
המשפחה כולה, מחכה לאהוב מכולם. שולחן הסועדים בקידוש יום שישי מחכה לך ולאהובתך. הוא רגיל לתשעה סועדים, ועכשיו נותר עם שבעה בלבד. הסוסים שעליהם רכבת אינם דוהרים עוד, היאכטה אינה שטה בלעדיך, המסעדה שחלמת לפתוח מחכה שתפליא בבישולים ובמטעמים שתכננת להכין כדי שהעולם יהיה טעים יותר, נעים יותר, טוב יותר.
ואני? מנסה לחיות. לא מיום ליום, לא מדבר לדבר, אלא מרגע לרגע. כי ברגע אחד אני בסדר, ובמשנהו אני מתרסקת. אחי שלי עדי, היית בשבילי הכל ועודך.
ממני, אחותך מיכל בריגה
רב-סמל עדי בריגה, לוחם בחיל השריון בעצוצבת "סער מגולן", בן 23 מבית שקמה. נהרג ב-28 ביולי מפגיעת פצצת מרגמה סמוך ליישוב במועצה האיזורית חוף אשקלון
משפחות חללי צוק איתן כותבות. פרויקט מיוחד