בת הזוג אלמוג כותבת על גל בסון
עוד הרבה לפני שכולנו חשבנו על צבא, גל הציב לעצמו מטרה -לעשות את השירות הכי משמעותי שהוא יכול. הוא התחיל להתאמן כבר בכיתה יא' בעמית לכושר, עשה גיבוש לשייטת 13 וסיים אבל לא עבר. לאחר מכן עשה גיבוש מטכ"ל ועקב בעיה רפואית לא המשיך. לבסוף גל התגייס להנדסה קרבית ומשם יצא לגיבוש יהלום והגיע ליחידה.
במהלך המסלול גל נפצע פעמיים-פעם אחת בכתף ופעם אחד בקרסול. הפציעות הקשו עליו בשגרת המסלול וידעתי שכואב לו מאוד. העלו אותו לוועדת חריגים ושם המפקדים ביחידה אמרו לו לא להמשיך במסלול, אבל את העקשנות של גל אי אפשר לנצח, הוא צעק ולא עזב את שקיבל אישור לחזור. גם כשאמרו לו שהמשך המסלול יפגע בבריאות שלו לטווח הארוך הוא לא ויתר ולא נכנע לרגע, הוא הציג לעצמו מטרה, והשיג אותה - גל סיים מסלול.
על כל חלל שנופל אומרים שהיה מלח הארץ, אבל אני יודעת כמה גל באמת היה כזה. אהבת הזולת ואהבת הארץ היו עקרונות מנחים אצלו. מה שהכי אפיין את גל הייתה השלווה הפנימית שלו, הוא לא היה מתעצבן כמעט, כל דבר שגל עשה הוא עשה מההתחלה ועד הסוף, ככה הוא, יסודי, לא משאיר דברים באמצע והכול במלא סבלנות.
גל היה איש של אנשים, תמיד מוקף בחברים שאוהבים אותו, בסופי השבוע הקצרים היה לו חשוב לראות כמה שיותר מהחברים ולהספיק לדבר עם כולם. החברים בצוות מספרים כמה היה מוקד ההווי. תמיד הצחיק אותם ודאג לכולם. עצם זה שהכרתי את כל הצוות עוד לפני שפגשתי אותם, רק מסיפורים של גל מראה לי כמה הוא אהב את המקום שהיה בו ואת האנשים שליוו אותו בדרך הזו.
הכאב על גל עצום, איבדתי גם את הבן זוג שלי וגם את החבר הכי טוב שהיה לי. אבל כואב לי יותר לחשוב שהאישיות של גל, שהאדם שהיה לא נמצא בעולם הזה יותר.
סמל-ראשון גל בסון, לוחם בחיל ההנדסה, בן 21 מחולון. נהרג ב-25 ביולי במהלך פעילות מבצעית בצפון רצועת עזה
משפחות חללי צוק איתן כותבות. פרויקט מיוחד