אלוף (במיל') אברהם אדן (ברן) הלך לעולמו אמש (חמישי), לאחר שנלחם במחלה קשה, ימים ספורים לפני שמלאו לו 86. אדן שימש בין היתר כאלוף פיקוד הדרום בצה"ל ומפקד גייסות השריון, וזכור בתור זה שזכה להניף את "דגל הדיו" באום-רשרש, שתועד בתצלום המסמל את תום מלחמת העצמאות. במלחמת יום הכיפורים פיקד על אוגדה 162 בסיני, בקרבות שהיו למוקד ביקורת לאחר המלחמה. אדן הותיר אחריו שלושה ילדים, 11 נכדים ושישה נינים. טרם נקבע מועד הלווייתו של אדן.
אדן נולד בשנת 1926 בכפר גלעדי, והתגייס לפלמ"ח בשנת 1943. במלחמת העצמאות שימש כמפקד פלוגה בחטיבת הנגב של הפלמ"ח, והשתתף במבצע עובדה במהלכו הגיעה הפלוגה בפיקודו ראשונה לאום רשרש, בה הניף את הדגל המפורסם. שנים לאחר מכן עבר הסבה ומונה למפקד בחיל השריון. בתחילת שנות החמישים פרש משירות צבאי, רק כדי לשוב אליו בשנת 1956, אז מונה למפקד גדוד שריון במבצע קדש, בו לקח חלק מרכזי בקרבות.
בשנת 1960 מונה למפקד חטיבה, ובמלחמת ששת הימים היה סגן מפקד אוגדה 31 תחת פיקודו של אברהם יפה. בשנת 1969 מונה למפקד גייסות השריון והועלה לדרגת אלוף. במלחמת יום הכיפורים פיקד על אוגדה 162 שפעלה בחזית המצרית. אלוף ברן הוביל אז את מתקפת הנגד מול צבא מצרים, אך המהלך נכשל וצה"ל ספג אבדות קשות. במהלך שאר ימי הלחימה, הצליחה האוגדה בפיקודו לתחזק את גשר הצליחה בתעלת סואץ, ולהשמיד חטיבות מהצבא המצרי. העיכוב המהותי בצליחת האוגדה בפיקודו גררה ביקורת קשה בין מפקדי צה"ל. מאוחר יותר ביצע ברן מספר קרבות שהובילו לכיתור הארמיה השלישית של צבא מצרים.
לאחר המלחמה, מונה ברן לתפקיד נספח צה"ל בוושינגטון, שבסיומו השתחרר מצה"ל. מאמצע שנות השמונים ועד אמצע שנות התשעים עבד אדן כמבקר משטרת ישראל, ובעשור האחרון היה חבר בתנועה לאיכות השלטון ובמועצה לשלום וביטחון. הוא היה ידוע בדעותיו המזוהות עם השמאל, ופעל רבות סביב הקמת גדר ההפרדה והשלכותיה על החברה הפלסטינית.
"זה כל כך סמלי שסבא שלי נפטר יממה אחרי יום הכיפורים", אמר נכדו ר', טייס קרב במילואים. ברן היה בין הגנרלים הבודדים שבחרו לשתוק למרות הביקורת החריפה והפצעים שלא הגלידו בעקבות מלחמת יום הכיפורים. בראיון לוואלה! סיפר הבוקר הנכד שגדל על ברכיו: "סבא שלי היה איש מאוד צנוע, ולא איש תקשורתי. חלק מעמיתיו מהשירות הצבאי רדפו אחרי הכותרות, והוא בחר להתעלם מהמאבק על דעת הקהל בעקבות המלחמה ההיא. בסוף מי שצועק הכי חזק הוא זה שמכתיב את ההיסטוריה אבל סבא שלי התעלם ולא הצטער על זה. דיברנו לאורך השנים על המלחמה ועל חלקו. הוא פיקד בסיטואציה קשה מאוד לפיקוד בשדה הקרב, בטח במלחמת יום הכיפורים. צריכים הרבה תעצומות נפש כדי להתמודד עם הקשיים שהביאו הקרבות הללו וסבי עשה זאת בגבורה. קורות חייו הם חלק מההיסטוריה של מדינת ישראל ותקומתה".
הנכד, שעדיין עסוק בעדכון בני המשפחה ברחבי הארץ והעולם, טוען שהזיכרון הכי חזק שלו מסבא, שהיה למוקד השיח ביום שאחרי מלחמת יום הכיפורים היו שיעורי קרב המגע שנהג להעביר לנכדים. "הוא העביר לנו שיעורים באחיזות והתחמקות שלמד בעצמו בפלמ"ח. בבית סבא שלי היה חדר עמוס מזכרות ביניהן חרבות, מדליות ומודלים של טנקים שמעוררים סקרנות אצל כל ילד. הוא השאיר לנו הרבה חומר למחשבה. עצם העובדה שהוא לא לקח את המרדף שלו אחר הצדק לתקשורת אלא בחר בצניעות - בעיניי זה דבר עילאי. הפרופורציה שבה הוא קיבל את המציאות הצטיירה בעיניי כאצילות. כלפי חוץ הוא לא סיפר מה באמת עשתה לו המלחמה ההיא אבל אני מניח שבבטן זה כאב. הוא שמר הרבה לעצמו למרות שהיה לו כשרון ספרותי יוצא דופן. אין לי ספק שהביקורת הציקה לו".
ר' מעריך כי בראייה לאחור ובהשוואה לשאר הגנרלים בני גילו של "ברן", קורות חייו של סבא שלו לא היו החמצה. "שאר הגנרלים התברגו בתפקידי מפתח במדינה, חלקם הפכו לראשי ממשלות, אבל כשאתה שואל את עצמך האם גם הוא היה יכול להיות דמות פוליטית, אני חושב שהתשובה היא שלילית. הוא היה אדם ישר וצנוע מדי בשביל הפוליטיקה. קורות חייו מדברים בעד עצמם".
