תחקיר: מי מטפל בך?

ביום חמישי, 21 באפריל 2011, בשעות אחר הצהריים, הגיע אלי בסון, תושב חיפה בן 53, למחלקת ניתוחי לב וחזה בבית החולים כרמל בחיפה. בסון, בעל מחלת לב כרונית, סבל מהצטברות נוזלים בריאות. האבחנה שהעבירו רופאי חדר המיון היתה ברורה: יש לבצע החדרת נקז בין הצלעות לריאות כדי להוציא את האוויר שהצטבר בבית החזה. "זאת פעולה קצרה שתיקח רק כמה דקות", כדברי הרופא התורן במחלקה, שקיבל את פניהם של בסון ומשפחתו.

הרופא התורן היה מתמחה צעיר. את התמחותו בניתוחי לב וחזה החל חודשים ספורים לפני כן. עצם הטיפול בידי מתמחה אינו נדיר או חריג; במשך שעות ארוכות מדי יום מופקדים הרופאים הצעירים כמעט בלעדית על מרבית המחלקות בבתי החולים בישראל. אלא שעבודתם נתונה בדרך כלל להשגחתם של הרופאים המומחים, בעלי הניסיון. גם במקרה זה לא נכח במחלקה מנתח הלב הבכיר שהיה הכונן באותו ערב. המתמחה הצעיר ביצע, לבדו, את הכנסת הנקז אל בית החזה - פעולה כירורגית הדורשת הרדמה מקומית.

ירדנה, רעייתו של אלי, אחות במקצועה, לא שיערה שעדיף שרופא בכיר יימצא לצד המתמחה בעת ביצוע הפעולה. כ?20 דקות שהתה מחוץ לחדר הטיפולים, עד שהבחינה בהמולה שנוצרה סביב בעלה. "הייתי מבועתת", היא מספרת. "רעדתי ללא שליטה וצרחתי כמה פעמים: 'אני רוצה אותו חי! יש לו ארבעה ילדים!'" בסון הובהל לחדר הניתוח, אך ללא הועיל. הוא נותר במצב של צמח, עם פגיעה מוחית קשה ובלתי הפיכה. בינואר השנה נפטר.

חוות הדעת שחיבר עבור המשפחה אחד המומחים הבכירים בישראל בתחום ניתוחי החזה מלמדת על שורה של כשלים מקצועיים בטיפול. המנתח קבע כי ההידרדרות במצבו של בסון קרתה לאחר שהרופא הצעיר טעה במיקום של החדרת הנקז: במקום להחדירו לבית החזה, הוא החדיר אותו לעומק הכבד, פגיעה שגרמה לדימום מאסיבי ולפגיעה מוחית.
מנהלת בית החולים "כרמל" מסרה בתגובתה ל"ישראל היום" כי האירוע היה כה טראומטי, עד שהמתמחה - "רופא מסור ואנושי", לשון התגובה - החליט לשנות את מקצוע ההתמחות שלו ולעבור לתחום המחקר הרפואי.

למרבה הצער, קשה לומר שהמקרה המחריד של אלי בסון נחשב לנדיר בישראל. מתחקיר "שישבת" עולה כי בשנים האחרונות נפגעו מאות חולים מטיפול שגוי של רופאים זוטרים, שהופקדו על בריאותם באופן בלעדי - מתמחים, "תורני חוץ" המועסקים רק בשעות הלילה, רופאים שלא עברו התמחות בארץ וסטאז'רים, הנמצאים עדיין בשלב ההכשרה המעשית. בכל המקרים הם הושארו לבדם על ידי הרופאים הוותיקים. התמונה העגומה עולה מתחקירים פנימיים של משרד הבריאות ומתביעות על רשלנות רפואית נגד רופאים צעירים שכשלו במתן הטיפול, ונגד רופאים בכירים שהתרשלו כשלא סייעו לרופאים הזוטרים ולחולים עצמם. בנוסף, קיימנו שורה של שיחות עם מתמחים, רופאים בכירים, מנהלי בתי חולים ובכירים במערכת הבריאות, שבהן התברר כי הבעיה מוכרת וידועה, אולם המערכת הרפואית לא הצליחה למצוא לה פתרון. מי שעלול לשלם את המחיר הוא כל אחד ואחת מאיתנו, שמגיע לקבל טיפול בבית חולים.

הפעולה הכירורגית הכושלת שבוצעה בגופו של אלי בסון הותירה את רעייתו ירדנה, את ארבעת בניו ואת קרוביו המומים וכואבים. לאחר שחרורו של אלי מבית החולים "כרמל", במצב של צמח, פנתה ירדנה לעו"ד ד"ר שי פויירינג, המטפל במקרים של רשלנות רפואית. פויירינג, שהוא גם רופא, דרש מבית החולים להעביר לידיו את התיק הרפואי של בסון, אבל נדהם לגלות כי התיעוד הרפואי לקוי וחסר מידע קריטי על פעולות הצוות הרפואי בשעות הגורליות שבהן שהה בסון במחלקה. זאת ועוד: התברר כי חרף חומרת המקרה, לא דיווחה הנהלת בית החולים למשרד הבריאות על המקרה. בעבר כבר קבעו בתי משפט כי היעדר התיעוד לבדו עשוי להיחשב כרשלנות רפואית.

התיעוד החלקי שנמצא בתיק הועבר לעיונו של רופא מומחה, מנהל מחלקה לניתוחי חזה באחד מבתי החולים הגדולים בארץ. הטענות לרשלנות שאיתר המומחה נגעה לכל חלק בהליך הטיפול - החל מחוסר הליווי של רופא מומחה, דרך הביצוע הכושל של הכנסת הנקז וכלה במהירות הטיפול שניתנה לבסון מרגע שזוהתה התקלה.

הרופא קבע כי מצבו של בסון טרם אשפוזו היה טוב, "ולא היתה כל בהילות ודחיפות בביצוע הפעולות. ההחלטה להכניס נקז היתה נכונה, אך ביצועה היה רשלני. הכנסת הנקז היא פעולה ניתוחית הדורשת מיומנות מקצועית ועלולה לגרום לסיבוכים קשים אם אינה מבוצעת נכון. על פי מצבו של החולה בנקודת זמן זו, ברור כי לא נדרשה פעולה דחופה, והיתה אפשרות להתכונן נכון לביצועה...

"לא ברור האם היה תדריך מתאים של הכונן (הרופא המומחה) לתורן (המתמחה) בנושא הכנסת הנקז, ולא ברור האם התורן היה מיומן מספיק בפעולות מסוג זה. הנקז הוכנס במיקום נמוך מדי ולעומק ניכר בתוך רקמות הכבד. הכנסת הנקז לכבד גרמה לדימום מאסיבי, שחייב פעולה ניתוחית מיידית על מנת להציל את החולה, אולם נראה כי התגובה לא היתה מהירה מספיק וכי מצבו הנשימתי הגרוע של החולה הביא להפרעה בחמצון המוח ולפגיעה מוחית בלתי הפיכה".

שני ברוקמן, סטודנטית למשפט בת 25, היתה אמורה להינשא בקיץ 2009. ב?10 בינואר באותה שנה, היא התלוננה על כאבים עזים בגרון. רופאה האישי היפנה אותה לבית החולים רמב"ם בחיפה, ושם איבחנו הרופאים דלקת שקדים חריפה. ברוקמן אושפזה במחלקת אף?אוזן?גרון בבית החולים. בני משפחתה מספרים כי חרף העובדה שהיתה כל העת תחת השגחת הרופאים, היא לא קמה ממיטתה, לא אכלה, מיעטה לשתות וסבלה מכאבים והקאות, שרק הלכו והתגברו. חמישה ימים לאחר שהגיעה לבית החולים, בעודה שוכבת במחלקה, היא נפטרה.

המקרה הטראגי נחקר ממושכות על ידי משרד הבריאות, ובסיום הבדיקה נקבע כי הטיפול הרפואי הכושל שניתן לברוקמן - רובו בידי רופאים זוטרים, גם בשעות שבהן היה במחלקה רופא מומחה - הוא שהוביל למותה. על פי ממצאי הבדיקה, כל אחד מהמתמחים שטיפל בה בשעותיה האחרונות כשל בתפקידו. גם כאן לא תיעדו הרופאים כלל את מצבה של החולה בתיק הרפואי, בניגוד גמור להוראות החוק ולפרקטיקה המקובלת, מה שהיקשה מאוד על עבודתה של ועדת הבדיקה.

הוועדה מצאה ליקויים קשים בתפקודו של רופא זוטר, שלא זיהה את חומרת מצבה של החולה, גם כשהחלה לסבול מקשיי נשימה ומירידת רמת החמצן בדמה. "הרופא טעה גם בשיקול דעת, כשלא הזמין ייעוץ נוסף והסתפק במתן כדור שינה ומשקפי חמצן".
בעקבות ממצאי הבדיקה זומן ד"ר אבירם נצר, שכיהן בעת המקרה כממלא מקום מנהל מחלקת אף?אוזן?גרון (ואחר כך חזר לתפקידו כסגן מנהל המחלקה), לשימוע לשימוע אצל נציב קבילות הציבור במשרד הבריאות, פרופ' חיים הרשקו. נצר טען בשימוע כי "מבחינת הטיפול, אני לא חושב שהייתי משנה משהו אם היה קורה לי מקרה כזה היום". לדבריו, הסיבה להיעדר התיעוד היא שהמחלקה אוישה רוב הזמן על ידי תורני חוץ, שאינם חלק אינטגרלי של הצוות הרפואי הקבוע.

פרופ' הרשקו קבע תחילה כי חרף העובדה שמדובר ב"מקרה קשה של בחורה צעירה", כלשונו, "לא ניתן להסיק מסקנות אישיות". ואולם כמה חודשים לאחר מכן הוא שינה את דעתו. בדצמבר 2010 כתב הרשקו למנכ"ל משרד הבריאות, פרופ' רוני גמזו: "מבחינה מערכתית, התמונה עגומה מאוד. מדובר בבחורה ללא מחלות רקע, שנפטרה ממחלה זיהומית חריפה, מבלי שלכל אורך הדרך נרשמה על ידי הרופאים אפילו מילה אחת בגיליון שתעיד על כך שהיא זכתה לקבל את תשומת הלב הראויה".

הרשקו אף דחה במכתב את טענתו של נצר על היעדר התיעוד וקבע כי "איסוף הנתונים ותיעודם לאורך כל ימי האשפוז היה באחריותו, והאחריות על אי?ביצוע פעולות חיוניות אלה מונחת על כתפיו... אין מנוס מהחשד שאיסוף ותיעוד נתונים בסיסיים היה מאפשר זיהוי מוקדם יותר והיערכות יעילה יותר לקראת הקטסטרופה הסופית".

הרשקו דרש מהנהלת בית החולים רמב"ם להציג את הצעדים שננקטו כדי למנוע את הישנותו של אסון כזה, וכן המליץ לנקוט הליכים משמעתיים נגד ד"ר נצר. לראשונה במערכת הבריאות, הוגשה קובלנה נגד רופא מומחה בגין הכשלים שהתגלו בעבודת הרופאים הזוטרים והתורנים שעבדו במחלקתו, ללא מעורבותו הישירה. נצר הואשם בהתנהגות שאינה הולמת רופא וברשלנות חמורה - סעיפים שעלולים להביא אף לשלילת רישיון לעסוק ברפואה בישראל. הקובלנה הוגשה על ידי המשנה למנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר בועז לב.

פרקליטו של נצר, עו"ד עופר דורון, הגיש בתגובה עתירה מנהלית נגד משרד הבריאות לבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, ובה דרש לבטל את הקובלנה לאלתר. הוא טען כי משרד הבריאות לא נימק בשום שלב מה הביא לשינוי הדעה הקיצוני של פרופ' הרשקו, מאי?נקיטת צעדים כלשהם נגדו ועד לנקיטת הצעד חסר התקדים של פתיחת הליכים משמעתיים. "אין מצופה מהמנהל לעבור על כל תיק ותיק ועל כל ביקור וביקור, אלא לערוך בדיקות מדגמיות בלבד", טען הפרקליט, וציין כי "החוטאים הישירים ברישום החסר - הרופאים התורנים, שהיו אמורים לכותבו בידיהם - לא רק שלא עומדים לדין, אלא לא נתבקשו כלל להתייחס למחדלם זה".

במקביל להליך המשפטי במשרד הבריאות הגישו הוריה של שני, מריאו וביאטריס ברוקמן, תביעה אזרחית נגד בית החולים ומשרד הבריאות לבית המשפט המחוזי בחיפה. התביעה הוגשה באמצעות עו"ד אייל בן ישי והתבססה על חוות דעת מקצועית שחיברו שלושה רופאים מומחים מבתי חולים בארץ. על פי חוות הדעת, "הטיפול הרפואי שקיבלה שני ברוקמן לקה בשרשרת כשלים ולא בוצע בהתאם לסטנדרטים הרפואיים המקובלים. אילו ננקטו הצעדים האבחנתיים והטיפוליים הנאותים, ניתן היה למנוע את מותה".

התביעה הסתיימה בהסדר פיצויים. הסאגה המשפטית בין משרד הבריאות לד"ר נצר עודנה מתנהלת.

ביוני 2006 הובהל לבית החולים מאיר בכפר סבא הילד מאור שריקי, בן 8 מרעננה, לאחר שנפל ונחבל בראשו בשיעור ספורט בבית הספר. על פי דו"ח הבדיקה של משרד הבריאות, הגיע הילד למחלקת מיון ילדים בהכרה מלאה ונבדק תחילה על ידי רופא מתמחה, שקבע כי הוא סובל מהתייבשות. לאחר מכן בדק אותו בחופזה גם מנהל המחלקה, ד"ר פנחס פיינמסר, אבל הוא הותיר את אבחנת המתמחה על כנה והחליט שלא לבצע לילד בדיקת סי.טי, שיכולה לגלות פגיעה בראש.

לחברי ועדת הבדיקה אמר פיינמסר כי באותה עת סבר ש"מדובר בחבלה מינורית, וממילא הילד נשאר להשגחה של 24 שעות ונוהלי משרד הבריאות לא מחייבים במקרה כזה בדיקת סי.טי". שריקי הועבר למחלקת ילדים, שם נבדק על ידי רופא צעיר וסטאז'רית, שהמשיכו לדבוק באבחנה כי הוא סובל מהתייבשות. בהמשך נבדק גם על ידי רופאת עיניים, אולם מאוחר יותר החל לפתח סימנים המחייבים בדיקה רפואית מעמיקה - ירידת דופק, עלייה בלחץ הדם והקאות. למרות זאת, מהצהריים ועד לבוקר שלמחרת, הוא לא נבדק על ידי רופא כלשהו.

רק ב?7:30 בבוקר, עם החלפת משמרת האחיות, הוזעקו הרופאים, שגילו את הילד כשהוא מחוסר הכרה ואישוניו מורחבים. בדיקת סי.טי בהולה גילתה דימום נרחב בראשו, והוא הובהל לניתוח ראש בבית החולים לילדים "שניידר" בפתח תקווה. אולם בשלב זה כבר אובחנה פגיעה בלתי הפיכה בגזע המוח שלו. הילד בן ה?8 נפטר כמה ימים לאחר מכן.

חקירת הפרשה על ידי משרד הבריאות העלתה כי למעט בדיקה קצרה שביצע מנהל המחלקה - שהיתה בלתי שלמה ולא תועדה - הוא השאיר את הטיפול בילד בידיהם של רופאים זוטרים, חלקם מתמחים וחלקם סטאז'רים, והטיפול בוצע באופן כושל. במארס 2011, חמש שנים לאחר מותו של מאור, סיכם פרופ' הרשקו את החקירה: "מדובר בילד בריא אשר סבל מחבלה חמורה בגולגולת. אילו זכתה חבלה זו לתשומת הלב הראויה וטופלה במועד, אפשר שהיה ניתן למנוע את מותו".

הרשקו קבע כי האבחון שסיפקו ד"ר פיינמסר והרופאים הזוטרים שעבדו תחתיו "התעלם מהסבירות הגבוהה של פגיעה מוחית חמורה. כתוצאה מכך לא בוצעה אצלו בדיקת הדמיה ולא ניתנה הוראה למעקב תכוף אחר מצבו, כמתבקש". מתוך שלושת הרופאים שהיו מעורבים במקרה, האחריות הגדולה ביותר הוטלה על ד"ר פיינמסר, בשל היותו הרופא הבכיר שהיה אחראי על האחרים.

בינואר השנה הגיש משרד הבריאות קובלנה בבית הדין למשמעת במשרד נגד פיינמסר, בגין רשלנות חמורה במילוי תפקידו. הדיונים בקובלנה טרם הסתיימו. במקביל, תבעה משפחת שריקי את בית החולים מאיר על רשלנות רפואית, באמצעות עו"ד דורי כספי ושירה פרידן; תביעה זו הסתיימה בהסדר פשרה, במסגרתו שולמו למשפחה פיצויים.

כשלים בעבודתם של הרופאים לא מסתיימים תמיד במוות או בפגיעה פיזית חמורה. לעתים הם גורמים לחולה טראומה קשה, שעלולה ללוות אותו כל ימי חייו. זה מה שקרה לא', שאושפזה בינואר 2008 במחלקה כירורגית ג' בבית החולים שיבא בתל השומר לצורך החלפת טבעת בקיבתה.

הניתוח בוצע על ידי הכירורגית ד"ר אניה פייגין, והטבעת הוחלפה בהצלחה. אולם לדברי א', במהלך הניתוח היא סבלה מ"ייסורי תופת ועינוי", לאחר שלא הורדמה כראוי. היא אפילו יכלה לשמוע את דברי הצוות הרפואי. הסיבה, לטענת עורכי דינה, היא שהרופאה המרדימה נטשה את חדר הניתוח לפרק זמן מסוים והותירה שם רק רופאה מרדימה צעירה, שהיתה בחודש החמישי להתמחותה.בשבוע שעבר הגישה א' תביעה נגד משרד הבריאות, בית החולים שיבא ומנהלו, פרופ' זאב רוטשטיין, לבית המשפט המחוזי בפתח תקווה (ראו מסגרת). התביעה מסתמכת, בין היתר, על תצהירים שהגישו המעורבים בפרשה.

ד"ר פייגין אישרה בתצהיר את תחושותיה של א' כי במהלך הניתוח היה כשל בהליך ההרדמה. "בשלב מסוים התרשמתי שהחולה אינה מורדמת מספיק", הצהירה המנתחת, "וזאת על פי תחושתי ובשל מדדים של לחץ תוך בטני עולה, דופק עולה, ועוד. הפניתי את תשומת ליבם של המרדימים לכך. בהמשך אף ראיתי את המנותחת זזה ושוב הערתי על כך, מה שהוביל בסופו של דבר לנקיטת פעולות על ידי המרדימים לתיקון המצב". המנתחת סיפרה כי לאחר תום ההליך אמרה לה א' שהיתה ערה באמצע הניתוח וחשה כאבים עזים.
על פי התצהיר שהגישה המתמחה, היא נדרשה להחליף את הרופאה המרדימה משום שזו נקראה לטפל במקרה דחוף. הרופא המרדים האחראי, שתיעד את תלונתה של א' מייד לאחר הניתוח, כתב: "היא שמעה הכל - את הרופאה מדברת, את האחיות, את המוזיקה - ולא יכלה לזוז. 45 דקות של עינוי".

לכתב התביעה צורפה חוות דעתו של פרופ' גבריאל גורמן, לשעבר מנהל חטיבת ההרדמה במחלקה לטיפול נמרץ בבית החולים סורוקה. גורמן כתב כי מינון תרופות ההרדמה שקיבלה א' היה מינימלי, ו"זאת לא התנהגות של רופא מרדים בעל ניסיון. ללא ספק, ניתן להסביר את המינונים הנמוכים יחסית של תרופות ההרדמה בעובדה שרוב זמן ההרדמה, החולה היתה בהשגחה של רופאה שהיתה בחודש החמישי להתמחותה... התירוץ לפיו הרופאה המומחית נאלצה לעזוב את חדר הניתוח לצורך טיפול בחולה אחר אינו מתקבל על הדעת. רופא מרדים לא עוזב את החולה המורדם שלו בשום פנים ואופן, אלא אם הוא בטוח שרמת הניסיון של הרופא המחליף מתאימה בהחלט לצרכים של החולה המורדם".

גם במקרה חמור זה בחרה הנהלת בית החולים שלא לדווח על המקרה למשרד הבריאות. א' טוענת כי עד היום היא סובלת מטראומה בעקבות המקרה.

ביולי 2007 אושפזה במחלקה לכירורגיית ילדים בבית החולים איכילוב בתל אביב ח', נערה בת 14 מהצפון, שנזקקה להסרת גידול שפיר מרגלה השמאלית. הניתוח בוצע על ידי פרופ' יעקב ביקלס מהמחלקה לאורתופדיה אונקולוגית. למחרת בדקו את ח' שני רופאים שאינם מבכירי המחלקה - ד"ר אלכסנדר נירקין ורופא זוטר - והם התרשמו כי היא סובלת מכאבים חזקים מאוד. "ד"ר נירקין לא ראה לנכון להמשיך ולברר את העניין ולא התייעץ עם רופאים בכירים", קבעה חקירת משרד הבריאות. בהוראת הרופאים, טופלה הנערה במשככי כאבים בלבד.

שעות ספורות לאחר מכן הבחינה אחות במחלקה כי רגלה של ח' התנפחה מאוד וכי אצבעותיה הכחילו, והתקשרה לד"ר נירקין. הרופא הסתפק בתשובה טלפונית וטען באוזני האחות כי מדובר בתופעה נורמלית לאחר הניתוח. באותו ערב שימש ד"ר נירקין כתורן במחלקה, אבל "הוא לא ראה לנכון לבצע ביקור ערב ולא בא לבדוק את הנערה במהלך כל התורנות, ואף לא דיווח לרופאים הבכירים על השינוי במצבה".

רק ביום הרביעי לאחר הניתוח הגיע פרופ' ביקליס, בעקבות פנייה נוספת של האחיות, לבדוק את מצבה של ח' - והחליט להעבירה מייד לחדר הניתוח. אולם מצב הרגל החמיר עד כדי כך, שלצוות הרפואי לא נותרה ברירה אלא לכרות אותה מתחת לברך.
במאי 2011 החליט משרד הבריאות להגיש קובלנה נגד ד"ר סירקין, בטענה שפעל ברשלנות חמורה, ושהתנהגותו לא הלמה רופא. הדיונים בקובלנה טרם הסתיימו.

במקרים מסוימים, הסתמכות של רופאים בכירים על אבחנות של רופאים צעירים ובלתי מנוסים עלולה להתברר כהרת אסון. כך אירע ביולי 2009 לרויטל בולשגו, ילדה בת 11, שהגיעה לבית החולים סורוקה בבאר שבע, לאחר שטופלה בבית החולים ברזילי באשקלון ואובחנה אצלה תופעה מסוכנת של שטפי דם מתחת לעור. הילדה אושפזה בלילה במחלקת ילדים א' וטופלה על ידי מתמח?ה, שהתייעצה טלפונית עם הרופא הבכיר הכונן - מנהל המחלקה האונקולוגית?המטולוגית, ד"ר יוסף קפלושניק.
על פי ממצאי החקירה של משרד הבריאות, קפלושניק לא מצא לנכון להגיע לבית החולים ולבדוק את הילדה, אלא התבסס על המידע שסיפקה לו המתמחה - שהתברר בהמשך כחלקי בלבד ולא כלל את כל הערותיהם של הרופאים בברזילי. הוא איבחן באופן שגוי כי הילדה סובלת ממחלת דם מסוימת, ואף הורה על מתן טיפול תרופתי שעלול לגרום לתופעות לוואי קשות.

תופעות הלוואי אכן החלו להופיע בגופה של הילדה במהלך הלילה, אולם הרופאה הזוטרה לא עידכנה את הרופא הבכיר. ד"ר קפלושניק ראה את המטופלת רק בבוקר שלמחרת, ואז ביקש לערוך לה שורה של בדיקות יסודיות יותר, אולם במקביל הורה גם על הגברת המינון של התרופה השגויה. בעקבות האבחון הכושל וכתוצאה מתופעות הלוואי המחריפות, התדרדר מצבה של הילדה עד שנפטרה. האבחנה המדויקת והנכונה של המחלה שממנה סבלה נעשתה רק לאחר מותה.

באוקטובר 2011, לאחר שפרטי המקרה התפרסמו בתקשורת, הגיש משרד הבריאות קובלנה לבית הדין למשמעת נגד ד"ר קפלושניק. הוא הואשם בגילוי רשלנות חמורה ובהתנהגות שאינה הולמת רופא, בכך שבהיותו כונן בכיר, לא מצא לנכון להגיע לבית החולים ולנהל את הטיפול בחולה, חרף סימנים שמדובר במקרה יוצא דופן בחומרתו. "הרופא הסתפק במידע חלקי שהועבר אליו טלפונית על ידי הרופאה התורנית, לא חקר לעומק את העובדות ולא ראה לנכון להגיע לבית החולים כדי לבדוק את החולה ולעיין בחומר הרפואי בטרם נתן הוראה לטיפול שהיה שגוי ומותאם לאבחנה לא נכונה. טיפול זה אף החמיר את הנזק הקיים". גם במקרה זה, הדיון בקובלנה טרם הסתיים.

משפחת בולשגו תבעה את בית החולים סורוקה על רשלנות רפואית, באמצעות עו"ד צביקה ילינק. גם התביעה הזאת הסתיימה בהסדר פיצויים.

כל המקרים הקשים שפורטו כאן הם מהגילויים החמורים ביותר של הסתמכות על עבודתם של רופאים זוטרים, תורנים מן החוץ ואפילו סטאז'רים. בעיה זו והשלכותיה ידועות לצמרת מערכת הבריאות זה שנים, אולם גם כיום מופקדים מתמחים באופן בלעדי על מרבית המחלקות של בתי החולים בישראל בשעות הערב והלילה ובסופי שבוע. במקרים מסוימים מתפקדים רופאים צעירים וחסרי ניסיון כמאבחנים וכמטפלים?בפועל גם בשעות הבוקר העמוסות. רק במחלקות בודדות ברחבי הארץ ניתן למצוא רופאים מומחים גם בשעות הלילה, לצד המתמחים הצעירים.

הפתרון שמצאה מערכת הבריאות למחסור במומחים הוא מערך כוננויות של רופאים בכירים, שמקבלים תשלום כדי לייעץ טלפונית לרופא התורן הזוטר, וכן כוננות מתמדת של מנהלי המחלקות. עם זאת, מהתחקיר שלנו עולה כי במקרים רבים, מערכת הבקרה והייעוץ פועלת באופן כושל, דבר הגורם לפגיעה קשה בחולים רבים. במקרים לא מעטים, הרופאים התורנים, שמאיישים לבדם את המחלקות במשך שעות ארוכות, אינם מיומנים ומנוסים דיים כדי לתת מענה למקרים מסובכים, והרופאים הבכירים לא תמיד מסייעים להם. אין כל ספק כי עצם נוכחותם של הרופאים הבכירים בבתי החולים, ועוד יותר מזה, הקפדה של הרופאים הזוטרים להיוועץ בהם, עשויות למנוע מהחולים סבל רב ומיותר, ולעתים אף להציל את חייהם.

הסכם השכר שנחתם בין המדינה ובין ההסתדרות הרפואית באוגוסט 2011, לאחר חודשים של שביתות ומשברים, קבע כי תורחב נוכחותם של הרופאים המומחים בבתי החולים גם בשעות הערב והלילה, וכך תשופר איכות הטיפול. אולם מבדיקת "שישבת" עולה כי בפועל, אין שינוי משמעותי בתחום התורנויות בבתי החולים ואין תוספת משמעותית של מומחים מעבר לשעות היום.

רבים ממנהלי בתי החולים וממנהלי המחלקות לא מקפידים על מימוש הסעיף בדבר תורנויות מומחים, ואפילו משרד הבריאות, שאחראי על הבקרה והפיקוח על איכות הטיפול הרפואי בישראל, אינו עורך בקרה משמעותית בנושא. זאת, למרות החשיבות הציבורית והרפואית הגדולה בתוספת של מומחים לצד הרופאים המתמחים במהלך שעות התורנות.

במשרד נמנעו מלספק נתונים בדבר הצטרפות הרופאים המומחים לתורנויות הערב והלילה ומסרו רק כי "בחלק מבתי החולים מיושמות כבר היום תורנויות מקוצרות בשעות אחר הצהריים. משרד הבריאות דורש מבתי החולים שטרם הפעילו תורנויות מקוצרות - ליישמן. כתוצאה ממחסור ברופאים לצורך התורנויות המקוצרות הושג סיכום בין ההסתדרות הרפואית למעסיקים, שלפיו ניתן יהיה לשלב בהן גם מומחים ותיקים יותר. בבית החולים שיבא ישובצו בתורנויות אלה, החל מהחודש הבא, גם מנהלי מחלקות וסגניהם".

קופת חולים כללית, המפעילה כמחצית מבתי החולים בישראל, סירבה אף היא למסור נתונים בנושא. בהודעת הקופה נאמר: "בהתאם להסכם הרופאים החדש, הנמצא בשלבי יישום ראשוניים, אנו מעודדים ביצוע תורנויות על ידי מומחים. בשלב זה ניכרת היענות מצד המומחים הצעירים, ואנו צופים שככל שיתקדם ההסכם, ובצדו התגמול עבור התורנויות, תעלה המוטיבציה לתוספת שעות על ידי מומחים נוספים".

מההסתדרות הרפואית נמסר: "אין ספק שנוכחות רופא בכיר במהלך שעות הערב מסייעת ומיטיבה עם הצוות הרפואי ועם המטופלים כאחד. אנו מאמינים שבנושא זה, כמו בתחומים אחרים, ניתן יהיה לאמוד את היקף השינוי רק בחלוף זמן".

עד שמשרד הבריאות יחליט לנקוט צעדים משמעותיים בעניין, חשוב שכל אדם שמגיע לקבלת טיפול בבית חולים יהיה מודע למחסור ברופאים מומחים בשעות הערב והלילה ובסופי שבוע. בכל מקרה קשה או מסובך כדאי לדרוש מהרופא התורן במחלקה לערב את הרופא הבכיר ולנסות לשכנעו שהמומחה יגיע פיזית לבית החולים ויאבחן את החולה בעצמו. צריך להדגיש: גם רופא מתמחה יכול לתת אבחון וטיפול טובים, אולם אין תחליף לידע ולניסיון של הרופאים המומחים. בכל מקרה, אפשר לשאול את הרופא שמטפל בכם מהי הכשרתו - הוא מחויב להשיב על כך.
כדאי לזכור גם שלכל מחלקה בבית החולים יש תמיד כונן בכיר, וגם מנהל המחלקה נמצא בכוננות מתמדת. שניהם מקבלים על כך תשלום גבוה. רופאים בכירים מחויבים להגיע לבית החולים אם הרופא הזוטר מבקש זאת מהם, ורק במקרים נדירים מתעקשים הזוטרים להימנע מכך, גם במחיר של עימות עם החולים ומשפחותיהם. אם בקשותיכם נענות בסירוב או בהתחמקות, דרשו מהרופא שירשום בתיק הרפואי שהחולה ביקש להיבדק על ידי רופא בכיר. לרוב, אמירה כזאת תגרום לרופא מומחה להגיע במהירות למיטת החולה.
ועוד משהו: אם הרגשתם שהטיפול הרפואי שניתן אינו מספיק טוב - אל תהססו לפנות למנהל המחלקה שיתערב בעניין, או אפילו ישירות אל הנהלת בית החולים. בשל החשש מתביעות, פניות אלו מטופלות לרוב באופן מהיר מאוד.
ויש גם לקח חשוב עבור ציבור הרופאים. רופאים זוטרים, ש"ימחלו על כבודם" ויקראו לכונן הבכיר להתערב בטיפול, עשויים למנוע מעצמם ומהחולים טעויות טראגיות; רופאים בכירים ומנהלי מחלקות מצו?וים, על פי הוראות משרד הבריאות, להתעדכן מיוזמתם במצב החולים במחלקה, לערוך ביקור בבית החולים לפחות פעם אחת בתורנות ולהיות זמינים וקשובים לרופאים הזוטרים.

תביעתה של א' נגד בית החולים שיבא בתל השומר, שבה היא טוענת כי התעוררה באמצע הניתוח, כוללת גם טענות רבות נוספות על התנהלות בית החולים והנהלתו - רובן תקדימיות מבחינה ציבורית ומשפטית.

כתב התביעה, אותו הגישו עורכי הדין דורון כספי ומאיה סופר?פלדמן ממשרד כספי?סרור ושות', כולל באופן חריג גם את מנהל בית החולים, פרופ' זאב רוטשטיין, ש"מתווה את התנהלות בית החולים במקרי כשל רפואי... אופן התנהלות בית החולים בזמן אמת מלמד על מדיניות פסולה של הסתרה וטיוח, לה, מן הסתם אחראי רוטשטיין בתוקף תפקידו, וזאת גם במחיר הפרתם הבוטה של הכללים הבסיסיים ביותר לניהול רשומה רפואית, ואף יותר מכך - במחיר פגיעה אפשרית בבריאותה של א'...

"למרות חומרת המקרה, ולמרות שהאירוע הדרמטי היה ידוע היטב לצוות חדר הניתוח, הרי שבאופן מזעזע ומקומם, גברו שיקולי הסתרת המקרה וטיוחו על שיקולי טובת המטופלת, ואיש לא טרח לתת לתובעת כל תמיכה נפשית, חרף מצבה הנפשי הרעוע. נהפוך הוא: לתובעת נעשה תחקור קצר, שכל מטרתו דיווח לניהול סיכונים (המחלקה המטפלת באירועים רפואיים חריגים, ר"ר), ולאחר מכן היא 'נזרקה' במהירות לביתה, ללא כל עזרה".
בית החולים שיבא טרם הגיש כתב הגנה, ואולם בתגובתו להליכים המקדמיים שהתנהלו בתיק לפני כשנה בבית המשפט המחוזי בירושלים הוא טען כי "בית החולים נהג בשקיפות מלאה וכל טענה אחרת ראוי שלא תישמע. ניסיון להטיל דופי במניעים ובכוונות להעברת התיעוד שבידי בית החולים, כאילו מדובר בניסיון התחמקות מתוצאות משפטיות, הינו ניסיון נואל ופסול... בית החולים דאג להעביר לתובעת את תיקה הרפואי המלא, לרבות תיעוד תלונותיה, כפי שנרשמו בכתב ידו של הרופא ששימש כתורן המרדים בחדרי הניתוח".

עם זאת, בית החולים הודה כי לא הקים ועדת חקירה לבדיקת המקרה, ואף לא דיווח על המקרה למשרד הבריאות, מאחר ולטענתו, מקרה זה אינו מצוי ברשימת האירועים המחייבת דיווח.

בפרשת מותו של אלי בסון מסרה מנהלת בית החולים כרמל, ד"ר חן שפירא: "מר בסון ז"ל פנה למיון בשל קוצר נשימה, שהופיע כ?8 חודשים לאחר ניתוח מעקפים. לאחר צילום חזה, ובהמשך CT של בית החזה, הוא אובחן כסובל מנוזל בבית החזה. בהתייעצות של התורן עם הכונן הוחלט להכניס נקז בין?צלעי, כמקובל במקרים אלה, לחבר את הנקז לשאיבה על מנת לנקז את האוויר שהצטבר בבית החזה. עוד הוחלט שלא לבצע את הפעולה בחדר מיון, אלא לקבלו לאשפוז ולבצע את הכנסת הנקז במחלקה לניתוחי לב וחזה.

"מדובר בפעולה בסיסית ביותר בניתוחי לב וחזה, המבוצעת עשרות פעמים על ידי כל אחד מהמתמחים בניתוחי לב לאורך השנה, ולעתים אף מספר פעמים במהלך תורנות אחת. פעולה זאת מבוצעת בדרך של שיגרה על ידי רופאים מתמחים, למעט במקרים יוצאי דופן המוערכים מראש כמסובכים, אך בוודאי שלא במקרים כמו זה. זאת, משום שמדובר בפרוצדורה בטוחה יחסית. הרופא התורן באותו יום הכניס טרם האירוע מספר רב של נקזי חזה. המנקז שהוכנס פצע את הכבד. מדובר בסיבוך נדיר של הכנסת מנקז מימין. התורן הזעיק מייד לבית החולים את הכונן, שהיה בקרבת מקום והגיע תוך דקות, את צוות ההחייאה של בית החולים וכן כירורג כללי ומרדימים. בחולה בוצעו פעולות החייאה שכללו מתן נוזלים, עירויי דם ועיסוי לב. בהמשך בוצעה פתיחת החזה מימין, ותפירת החתך בכבד. יש לציין כי מיידית הצטרף לטיפול בחולה ולהחייאה רופא בכיר נוסף, ששהה במחלקה באותו זמן. לא היה איחור במתן הטיפול, במקום נכח מנתח לב בכיר מתחילת האירוע, וצוות ההחייאה הגיע מייד.

"לאחר חזרת פעילות הלב והתייצבות המודינמית (הדופק ולחץ הדם), הורד החולה לחדר ניתוח לעצירת דימומים וסגירת בית החזה. כל פרטי האירוע נמסרו למשפחה מייד לאחר האירוע על ידי הכונן אישית, אשר המשיך לעדכנם לאורך האשפוז באופן שוטף, כמו גם שאר הצוות, בלי להסתיר דבר. לצערנו הרב, החולה נותר מחוסר הכרה ונפטר לאחר מספר חודשים מחוץ לכותלי בית החולים.

"יש תיעוד מלא המפרט את כל ההתרחשויות באותו ערב ולילה וביום למחרת, שנכתב על ידי התורן ועל ידי הכונן. ייתכן וחלה תקלה בהדפסת כל החומר הקיים בתיק הרפואי הממוחשב. במידה ויורשיו החוקיים של מר בסון ז"ל יבקשו, נוכל להעביר העתק נוסף של הרשומה הרפואית. האירוע נבחן, נלמד ונדון על ידי צוות המחלקה בישיבות הצוות בסמוך לאירוע, ולא נמצא צורך בשינוי נוהלי העבודה במחלקה בנוגע להכנסת מנקזים.
"האירוע הקשה התרחש בלא שהיתה כל רשלנות. הצוות עשה את המירב על מנת לטפל במר בסון ז"ל בעת האירוע ולאחריו והקפיד על עדכון של המשפחה ועל התיעוד המלא בתיקו של החולה. אנו מבינים את תחושותיה הקשות של המשפחה ומשתתפים בצערה הכבד. במידה ואכן המקרה לא דווח למשרד הבריאות, זוהי תקלה. לאחר שלא נראתה התאוששות של מר בסון ז"ל היה צורך לעדכן את משרד הבריאות על פי הנוהל. אנו נעשה זאת כעת, בדיעבד".

בפרשת מותה של שני ברוקמן נמסר מבית החולים רמב"ם: "בעקבות האירוע ודו"ח ועדת הבדיקה נערכו מספר ישיבות של הנהלת ביה"ח עם צוות מחלקת אף?אוזן?גרון. הליקוי של היעדר תרשומת רפואית ע"י רופאי המחלקה הובהר היטב, ומנהל המחלקה וסגנו קיבלו על עצמם להקפיד, באמצעות הרופאים הבכירים, על תרשומת רפואית מסודרת וראויה.
"ביחס לנהלים וסדרי העבודה במחלקה, נערכו ריענון וכתיבה חדשה של חלק מהנוהל. מנהל המחלקה מחויב שהנוהל מצוי בידיו של כל רופא במחלקה, כולל תורני חוץ, וכולם מודעים לו ופועלים על?פיו". לגבי שני הרופאים התורנים שהיו מעורבים בטיפול בברוקמן נמסר: "לאחד מהם נערך שימוע קפדני ומפורט, שבסיומו הוחלט לאפשר לו להמשיך בהתמחותו אולם הוכנסה הערה לתיקו האישי. המתמחה השני היה רופא ברוטציה מבית חולים אחר. הרוטציה שלו הופסקה, והוא חזר לעבודתו בבית החולים האחר, ואינו מבצע עוד תורנויות במחלקת אף?אוזן?גרון ברמב"ם".
משרד הבריאות מסר בתגובה: "ההליך המשמעתי טרם הסתיים, ותגובת המשרד לעתירה המנהלית תוגש לביהמ"ש על ידי הפרקליטות בימים הקרובים".

בפרשת ההרדמה הכושלת במהלך הניתוח של א' נמסר מבית החולים שיבא: "למיטב ידיעתנו, התובעת התלוננה על כך שהיא התעוררה בשני ניתוחים שונים שהתקיימו בשני בתי חולים שונים. הטיפול בתלונותיה הגיע לבירור בבית המשפט, בתום הדיון המשפטי נדע את תוצאותיו".

בפרשת מותו של הנער מאור שריקי נמסר מבית החולים מאיר:
"ד"ר פנחס פיינמסר עוסק ברפואת ילדים וברפואה דחופה זה עשרות שנים, שבמהלכן הגיש טיפול מסור ואיכותי לעשרות אלפי ילדים והציל את חייהם של ילדים רבים. ברצוננו להביע צער על מותו של מאור שריקי ז"ל. במקרה זה הוקמו שתי ועדות בדיקה נפרדות - של קופת חולים כללית ושל משרד הבריאות, ובאף אחת מהן לא נקבעו כל ממצאים או מסקנות המעידים על פגם כלשהו, וכל שכן רשלנות, מצדו של ד"ר פיינמסר.

"יתרה מכך, תוכן הקובלנה והאישומים המועלים סותרים את קביעתם של מומחים ברפואת ילדים, טיפול נמרץ ילדים ונוירו?כירורגיה, שהשתתפו בוועדות הבדיקה. מעבר לכך, חוזר משרד הבריאות קובע כי במקרים של חבלת ראש ניתן להעביר ילדים למחלקת ילדים להמשך השגחה, כפי שנעשה, ואין הכרח לבצע בדיקת סי.טי. לאור כל אלה, לא ברור לנו מדוע הוחלט להגיש את הקובלנה בנושא זה, ומדוע היא מפנה אצבע מאשימה כלפי ד"ר פיינמסר".

בפרשת כריתת רגלה של הנערה בת ה?14 נמסר מבית החולים איכילוב:
"כבר לאחר הבדיקה הראשונית של פרטי האירוע ביקש בית החולים ממשרד הבריאות למנות ועדת בדיקה חיצונית של המשרד, שתחקור את האירוע המצער. מסקנות הוועדה מצאו כי אי בדיקת הדופק בגפה המנותחת בזמן הביקור היתה חריגה משמעותית מבדיקה סבירה, היות שזו רוטינה הכרחית. לאור ההמלצות הוחלט לקיים בירור משמעתי עם ד"ר נירקין, שעדיין לא הסתיים. בעקבות המקרה החליט מנהל המחלקה על החלת חובת נוכחות של רופא בכיר אחד לפחות בזמן ביקור רופאים".

בפרשת מותה של הילדה מהדרום נמסר מבית החולים סורוקה:
"אנו משתתפים בצערה ובכאבה של המשפחה. מדובר באירוע שהתרחש לפני כשלוש שנים. מייד לאחר פטירתה של הילדה נבחן המקרה לעומק על ידי צוות החטיבה לרפואת ילדים בבית החולים ונלמדו מסקנות ועדת הבדיקה של משרד הבריאות.
"הסימנים הראשונים למחלתה של הילדה לא היו ספציפיים. מדובר במחלה נדירה בילדים, סוערת ופרוגרסיבית מאוד במהלכה, שהתדרדרותה עלולה להיות פתאומית ולהסתיים במוות, כפי שלדאבוננו קרה במקרה הנוכחי. פרופ' קפלושניק הוא רופא מוערך בבית החולים, בעל ניסיון רפואי עשיר, שטיפל באלפי ילדים חולי סרטן והציל חיים של רבים מהם. אופי ופרטי הקובלנה כלפי הרופא יתבררו בזמן הקרוב מול משרד הבריאות".