צעיר חסר מנוח

זאב קזצ'ינסקי הוא גבר יפה. גבוה, בעל מבטא מתגלגל ורעמת שיער שאפשר רק להתקנא בה. הוא מראה לי את מצגות הפאוור פוינט האחרונות שהכין ואת מטלות המנחה מהאוניברסיטה הפתוחה עם הערות שנעות בין "כל הכבוד" ל"טוב מאוד", ומתלהב כמו ילד. הכל בכתב גדול, כי "העיניים לא הכי רואות טוב. בכל זאת, הן כבר צברו קילומטרז'", הוא כמעט מתנצל. אנחנו נפגשים בנתניה, בדירה הקטנה והחמימה שבקומה הראשונה, מול הגינה הציבורית. לא רחוק מהמחשב ערימת ספרי היסטוריה, ועל מעמד עץ שבנה בעצמו הוא מניח את הספר שבן דודו כתב על יהודי ארגנטינה, באנגלית, וקורא ללא מאמץ. אחר כך יסביר שעבר בחינה אחת באנגלית והוא מתכונן לבאה, לקראת הפטור המיוחל. המון ספרים בכל פינה, וגם פסלים לבנים?חומים, בעיקר של נשים עגולות חמוקיים. אני מתלהבת, והוא מספר שזה מהתקופה שנורית והוא עסקו בפיסול.

כל הדברים האלה לא היו מספיקים לכתבה, אלמלא קזצ'ינסקי, שאשתו מעידה עליו שהוא התלמיד הכי שקדן שהיא מכירה, יחגוג עוד מעט 88. "הרעב שהיה לי כילד קטן ברחובות ברזיל ללחם, להישרדות, הוא הרעב שיש לי עכשיו ללימודים", מסביר בחיוך כובש הסטודנט לתואר ראשון בהיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה. "ויש לי עוד כל כך הרבה פערים להשלים".

כשאנחנו משוחחים, אשתו נורית (79) גולשת באינטרנט. מהגינה הציבורית שבחוץ עולים קולות צחוק ילדים. "ידעתי שאני מבוגר, אבל לא היה לי מושג שאני הסטודנט הכי מבוגר בארץ. אני נוסע באוטובוס פעמיים בשבוע מנתניה לתל אביב כדי ללמוד, כבר שש שנים. הבטחתי לדיקאן שעד גיל 100 אשלים את התואר, והבטחה צריך לקיים. אז אני אצטרך לא רק ללמוד, אלא גם להישאר בריא ושלם. יש לי גנים טובים, כך שלזה אני לא דואג", הוא אומר ומוזג לנו משקה אנטי אייג'ינג.

תגיד, אני שואלת, למה אתה צריך את זה בגילך? "אני צריך אתגרים", הוא עונה מייד. "ללמוד זה תמיד מבורך. מבחינתי ללמוד זה לא רק אתגר, אלא גם חלום. זה הכוח, הצורך האדיר ללכת נגד הרוח. אני תמיד הולך נגד הרוח. לא פעם אני מקנא בצעירים בעלי יכולת להצליח. אני רואה כמה קל להם, למשל כשהם לוקחים שניים-שלושה קורסים בסמסטר, ואני מסוגל רק לאחד.

"מאז שאני לומד אני כבר לא לוקח תרופות. בחינות ועבודות והרצאות מכריחות אותי לזכור. אני מאוד סקרן ומתעמק, והציונים לא רעים. חוץ מזה, יש לי רופאה שהיא הפסיכולוגית שלי. בחורה צעירה ויפה, ואם אני בא עם תלונה - היא מחייכת והצרות עוברות. העובדה היא שמאז שאני לומד אני הרבה פחות חולה, ועם זה אני לא מתווכח. היום אני לוקח רק שני כדורי אומגה 3. אולי בקרוב יוסיפו לי קלציום, ובכל זאת, בכל קנה מידה זה לא רע, מה? הלוואי על כל היהודים להיות בריאים כמוני, בלי עין הרע". הלימודים, אגב, הם לא העיסוק היחיד של קזצ'ינסקי. מדי בוקר הוא הולך לשחות בבריכה של נתניה, ומתחרה שם מול הצעירים. "אני תמיד מפסיד", הוא צוחק, "אבל העיקר שאני נותן להם עניין".

סיפור חייו הוא סיפור של הליכה תמידית נגד הזרם, נגד כל הסיכויים, בין שלוש מדינות: ארגנטינה, ברזיל וישראל. אמו חלתה בשחפת בעת ההריון. בגיל שנה ושבעה חודשים נלקח ממנה, "אמרו שהיא לא גידלה אותי טוב. העבירו אותי לבית של זרים, מבית שדיברו בו רוסית ויידיש לבית של זרים שדיברו ספרדית. רק אחרי כמה חודשים, כשהבריאה, חזרתי הביתה". בזיכרון מוקדם ומעורפל הוא רואה את אביו בבואנוס איירס, אוסף את כל חיי המשפחה בקופסאות, בדרך לחיים חדשים בסאו פאולו, ברזיל. זה היה בדצמבר 1928, והוא היה בן 3 וחצי.

בברזיל מצא את עצמו בקוטג' מפואר עם הוריו, שני אחיו וסבתו. ההורים פתחו חנות רהיטים במרכז העיר, והחיים התייצבו לרגע; ואז הגיע השפל הכלכלי הגדול בארה"ב, שהשפיע גם על דרום אמריקה. בתוך חודשים ספורים נזרקה המשפחה הקטנה אל הרחוב.

"כבר בגיל הזה ידעתי מה זה רעב. רוב ילדותי גדלתי ברחוב. אבא מאוד השתדל למצוא עבודה ודירה, אבל בכל חודש?חודשיים לא עמדנו בתשלומי שכר הדירה ונזרקנו שוב לרחוב. אמא ואבא עבדו בשוק, אבא ניסה למכור סירים ושאר כלי בית. אחותי היתה משהו מיוחד, היא תמיד מצאה את הדרך להיות תלמידה מצטיינת. אחי הקטן עוד היה תינוק, וסבתא לא יכלה לשאת את הקושי וחזרה לארגנטינה".

את כיתה א' סיים בקושי. "הבנתי שאני חייב להשתתף בפרנסת המשפחה, והתחלתי לעבוד בכל מה שאפשר. יצאתי למכור תיקים מזויפים ברחובות. רק בגיל 14 חזרתי ללימודים בבית הספר הממשלתי, אבל המשכתי לעבוד. אמא נתנה לי כסף לנסיעות לבית הספר, ואני הייתי הולך ברגל קילומטרים, בלי לגלות לה. זה היה החיסכון הראשון שלי. התחלתי גם לצייר קומיקס עבור מערכת של עיתון, בחינם, והרגשתי בר מזל. אחרי שישה חודשים, כשהתחילו לפרסם את העבודות שלי, קיבלתי את המשכורת הראשונה. היא היתה כל כך עלובה, שעזבתי את העבודה ונשבעתי לעצמי שלעולם לא אצייר שוב".

החיים המשיכו לגלגל אותו מפה לשם. הוא נאלץ לחזור לארגנטינה ולהתגייס לצבא, השתחרר, למד צורפות, ולאחר החלטת האו"ם בנובמבר 1947 החליט שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל. עד אז לא ידע הרבה על ישראל ועל יהודים, אבל משהו בו התעורר. הוא שב לברזיל והצטרף שם לחוות הכשרה, שבה הכינו את העולים לקראת העלייה. כעבור שנה עלה לישראל, היישר לקיבוץ מפלסים שליד עזה.

את המילואים הראשונים שלו עשה סמוך לבאר שבע. אחרי כחצי שנה יצא הגרעין להכשרה בקבוצת כנרת, ואז שוב לשירות צבאי, הפעם בנתניה. "כדי לקבל את הכומתה עברנו מסע של יומיים ברגל, עד חניתה, כבר לא היה לנו כוח לעלות את הקילומטרים האחרונים. משם יצאנו לשירות באפיקים, כל ערב שכבנו במארבים. היו שנים קשות, אבל עברתי הכל בקלות. התקופה שחייתי ברחוב והשירות שלי בצבא בארגנטינה עשו את שלהם".

ב-1953 הגיע קזצ'ינסקי לקיבוץ ברור חיל שבנגב, שקלט עולים מברזיל. הוא הפך למכונאי של הקיבוץ, וכעבור שנה היה בין מקימי ההיאחזות עין רדיאן, לימים יטבתה. בתוך שנה הפך למזכיר הקיבוץ הצעיר, ועזר גם בהקמת קיבוץ עין גדי ויישובים נוספים בסביבה. ב-1956 שב לברור חיל.

הזיכרונות מחזירים לעיניו ברק שובב. הוא קורא לנורית להצטרף, מבקש ממנה עזרה בשחזור התאריכים. היא, אוטוטו בת 80, מחייכת אליו באהבה ומשיבה שיש לו זיכרון מדהים ושהוא סתם נהנה להציק לה בשאלות. 55 שנים הם ביחד, "55 שנים של זוגיות מלאת אהבה", הוא אומר, "את רושמת? באהבה, עד היום. תרשמי, תרשמי".

ארבעה ילדים חבקו: אירית (55) ואיתמר (53) ויערה (51) ובת הזקונים שרון (37), ושבעה נכדים, שלפעמים עוזרים לסבא בלימודים אבל תמיד גאים בו מאוד. נורית אומרת שהנכדים עזרו בהתחלה, "אבל כשראינו שהם רצים לדברים אחרים - למדנו לבד. כך היה גם עם המחשב".

את נורית ראה לראשונה בפברואר 56', בחדר האוכל של ברור חיל. "היתה בין הבנים הסכמה שכשהבנות מתנועות הנוער והמתנדבות מחו"ל מגיעות, אנחנו מסמנים מי הולכת למי. הייתי אז חתיך שובב, בן 31, ופתאום היא עמדה מולי, הפוכה מכל הבנות שהכרתי כל השנים. לא ידעתי בדיוק מה מושך אותי אליה, אבל משהו הרגיש נוח. ידעתי שזאת תהיה שלי".
נורית צוחקת. "חברה שלי דווקא הזהירה אותי ואמרה לי שאזהר ממנו, כי הוא שוויצר ומתחיל עם כולן. אני הייתי ילדה טובה שרק נחתה מברזיל. זה היה הרומן הכי קצר שהכרתי".
הם חיו יחד בקיבוץ, נורית אומרת שהיו מהפכנים. "הגענו עם הרבה חלומות ורעיונות. שושנה דמארי היתה הפנטזיה שלנו. היא הגיעה לריו ושרה לנו 'הטנדר נוסע', ואני חלמתי על עצמי בלילות קיץ במדבר. זה היה החלום של רבים מאיתנו. הייתי טיפשונת. קיבלתי יבלות בידיים כי שלחו אותי לעבוד בהוצאת סלק סוכר, ואני הייתי מדללת כל עלה בידיים העדינות הקטנות שלי. אבל ככה למדנו לשרוד".

אחרי תשעה חודשים של היכרות, נישאו. שנה וחצי אחר כך נטשו את החלום ואת הקיבוץ. "הכל בגלל הפועלים שישבו לאכול בחוץ בזמן שאנחנו היינו בחדר האוכל", אומר קזצ'ינסקי, "רק אז הבנתי שהחלום הסוציאליסטי לא אמיתי".
הזוג הצעיר נחת בחולון. זאב שוב ניסה את כוחו בלימודים, שמעולם לא הגיעו לקו הסיום. בד בבד החל לעבוד במפעל סלילים כמכונאי, ונורית גידלה תינוקות. החיים נראו מבטיחים ויפים. בבחירות של יולי 59' גילו במפעל כי פליט הקיבוץ אינו מפא"יניק, והוא סולק.

"זו היתה תקופה מאוד קשה של סוף הצנע", משחזרת נורית. "מי שעבד בחצי וברבע משרה היה מאושר שיש לו מה לאכול. זאב רצה ללמוד ולהגיע למשהו, ואני הרגשתי שהחלום הגדול התרסק לנו בפנים. הגעגועים למשפחה הכריעו. מכרנו הכל וחזרנו לברזיל. שוב התחלנו חיים חדשים".

בברזיל שיגשגו עסקי בני הזוג. קזצ'ינסקי הקים מפעל מתכת, ובתוך שנה וחצי עמד בראש חנות גדולה עם עשרה עובדים, שגדלה לרשת חנויות עם עשרות עובדים. אך המחשבות על ישראל לא הניחו לו. באוקטובר 67' שוב בא לארץ, הפעם כמנהיג הקהילה היהודית של סאו פאולו. "ראיתי את המצב כאן, ומהארץ התקשרתי לנורית בברזיל ואמרתי לה שחייבים לחזור. היא הסכימה מייד".

בני הזוג חיסלו כל מה שהיה להם: את מפעל המתכת, את החנות הגדולה, את הדירה. לישראל הגיעו עם מעט מאוד מזומנים. הם התמקמו בקריית ביאליק. זאב עבד במגוון עבודות ובהן מכירת טלוויזיות ושעונים, עד שפרצה מלחמת יום כיפור. "מצאתי עצמי מתנדב למלחמה, והשתתפתי בקרבות בגולן. כשנגמרה המלחמה, שוב התחלתי מכלום". הוא התגלגל מאז לעבודות רבות. האחרונה שבהן היתה חנות לתכשיטי זהב שרכשו בני הזוג בנתניה, שם עבדו עד שזאב יצא לפנסיה, בשנת 95'.

טיולי החברה להגנת הטבע והרצאות בהיסטוריה של ארץ ישראל הם שחיברו בין קזצ'ינסקי לספסל הלימודים. "בשלב מסוים, ההרצאות התחילו לשעמם אותי. שמעתי על האוניברסיטה הפתוחה, ואמרתי לעצמי - למה לא? מאז אני שם, כבר שש שנים. בתחילה זה היה בשביל ההעשרה, אחר כך דרשו ממני לעשות בחינות כדי לקבל מלגה וללמוד לתואר, והיה ברור לי שאני הולך על זה". על פי הציונים שלו - הרבה מאיות ו?99 - קזצ'ינסקי חזק בעניינים.
איך אתה זוכר את החומר?
"הזיכרון שלי הוא לא של בני 30, ולפעמים אני צריך למצוא דרך לענות, כי עברית היא לא ממש שפת האם שלי. היות שלמדתי רק מעט בבתי ספר, אין לי שיטה בדוקה ללמוד ולזכור. אז עם הזמן פיתחתי שיטה להלחיץ את המוח ולזכור. אני מוצא את עצמי מסכם את מה שאני לומד ומעביר הרצאות בהיסטוריה של ארץ ישראל לעולים חדשים במועדון גמלאים בנתניה, וכך אני חוזר על החומר. זה מתבטא גם בציוני המטלות וגם במבחנים".
אז פתחת גם בקריירה של מרצה?
"למען האמת, אני די אוהב את זה. אני יודע לעמוד מול אנשים. בדיוק כמו אז, כשהייתי ילד ומכרתי תיקים ברחובות. נשארתי אותו הדבר, רק החומר השתנה. בשנים האחרונות, כשאני נוסע לחו"ל, אני מרצה בפני היהודים".
איך הולך בשיעורי אנגלית?
"אני בשלב A, אז אני בסדר, לא? אני כבר קורא בחופשיות ספר באנגלית", הוא מראה לי ומייד מדגיש: "לא סתם אומרים שידע זה כוח. התואר מבחינתי הוא כמו תעודה על המאמץ שעשיתי. זה כמו סמל שרוצה להיות גנרל. תמיד, בנשמה שלי, רציתי להיות במקום ראשון. מעולם לא דרכתי על מישהו ותמיד עזרתי, אבל הייתי בהרבה עמדות ניהול באופן טבעי. אני לא צריך להילחם על זה, בטח לא עכשיו".
יש לך שפה משותפת עם שאר הסטודנטים?
"הקשר שלי עם הסטודנטים טוב מאוד. אני מסקרן אותם, הם תמיד שואלים אותי שאלות. גם בקרב המבוגרים אני עדיין לוקח את כל הקופה עם הגיל", הוא משוויץ בחיוך. "יש לי יחסים טובים גם עם המנחות. זה לא שאנחנו יושבים יחד בקפטריה, כי אני לא רוצה עוד הוצאות, גם כך הנסיעות עולות לא מעט, וחלק מהקורס אני עדיין משלם, ופה ושם צריך לקנות ספרים. לפני שאני יוצא ללימודים אני לוקח מהבית פרי. אני רואה את המנטליות הזאת של הצעירים, שבאים עם הקפה מהקפטריה. לי אין זמן, בהפסקות אני עסוק בלשאול שאלות".
קזצ'ינסקי מספר איך במבחן האחרון עזר לצעירה שישבה לידו. "תראי, היא ישבה כל כך מסכנה לידי ואני ידעתי טוב את החומר. בסך הכל עזרתי לה בשלוש שאלות, נתתי לה את הדרך לתשובה. גם לי עוזרים, אבל פחות", הוא מחייך שוב את החיוך השובב.

למרות הדו?קיום עם הצעירים, הקריצה למנחות והציונים המרשימים, הוא מודה שיש גם רגעים קשים - אבל לעולם לא ייאוש. "נפלתי הרבה פעמים ותמיד קמתי, אני כבר לא מפחד משום דבר. הקשיים רק חיזקו אותי. היום יש לי שקט ושלווה ללמוד, ויש לי משפחה מדהימה. יש לי כרגע 36 נקודות זכות, וכדי להגיע לתואר אני צריך להגיע ל?130 נקודות. השנה, במקום לטייל, אני אשב ללמוד. כרגע אני חושב רק על סיום התואר, כדי להרגיש שהשלמתי את המשימה".
נורית, יהיה לך בעל עם תואר.
"אני לא חושבת שהתואר ישנה בו משהו. הוא תמיד היה המנהיג במשפחה, תמיד כיבדו אותו ואת דבריו. בבסיס הוא אותו הגבר שהכרתי, עם אהבת אדם ורצון לעזור". הוא מחייך אליה: "מגיע לנורית כל הכבוד. היא מעולם לא הציקה לי כשהיו לי עבודות להגיש".
יש סיכוי שתשבו על ספסל הלימודים יחד?
נורית: "תתפלאי, עשיתי קורס בהיסטוריה באוניברסיטה הפתוחה עוד הרבה לפני שזאב התחיל. אבל התקופה אז לא כל כך התאימה ללימודים. בינתיים אני לומדת כל הזמן בתחומים אחרים, לאו דווקא באוניברסיטה".
אז נראה אתכם במסיבה של אגודת הסטודנטים, עם אייל גולן ואהוד בנאי?
זאב: "כל החברים מהכיתה יהיו, אבל לי אין תוכניות כאלה. יש לי מבחן באנגלית ועבודה להגיש בעוד כמה ימים".