להיות אדם: גלויות מאמריקה

את המדרגות שבפאתי כיכר ה"יוניון סקוור" מאכלסים המוני אנשים שביקשו להתחמם מעט בשמש הניו-יורקית. זו פקדה את העיר והפציעה במפתיע בין גל קור אחד למשנהו. לפניהם ניצבות כרגיל קבוצות קטנות של מפגינים מנומסים עם שלטי חוצות בידיהם. למען הפלשתינים, למען קדאפי (איך לא?), ואפילו כמה מבקשי עזרה לפליטי אסון הרעש ביפן.

אמריקה תמיד אהבה מאבקים למען זכויות אדם. בעיקר כשהם רחוקים ממנה אלפי מילין. מעבר לפינה, ליד הכנסייה, שוכבים כבר חודשים כמה חסרי בית על שמיכות צמר מעופשות. המפגינים, כמו אלפי ניו-יורקים אחרים, עוברים שם מדי יום ואפילו לא שמים לב להומלסים המשוועים למעט "עודף".

"רהיטי רחוב" אלה היו חלק בלתי נפרד מנופה של אמריקה. לפי נתונים שונים, כ-3 מיליוני(!) אנשים בארה"ב הם "דרי רחוב", ולצד פתחי הכנסיות הם גרים במכוניות או בגנים ציבוריים. אז מי אמר שאמריקה אינה אוהבת זכויות אדם? היא אוהבת, בטח אוהבת. טוב, יותר את הזכויות. פחות את האדם. אבל למה לדקדק בקטנות?

פיסגת שיאו של המשבר הכלכלי הגדול אולי כבר מאחורינו, אך גלי ההדף שלו נראים היטב בכל פינה.

חלק מהמסעדות שהיו הומות אדם רק לפני שנתיים, נלחמות - כשהן ריקות למחצה - על כל לקוח. חנויות הדגל של אוהבי הספרים, כמו הסניף בן ארבע הקומות של "בארנס אנד נובל" מול היכלי התרבות של לינקולן סקוור או החנות בת שלוש הקומות של "בורדרס" בפינת שדרת פארק ורחוב 57 - נסגרו.

חלק מעורכי הדין בוגרי המכללות היוקרתיות, שעד לפני כמה שנים היו מחוזרים על ידי משרדי עורכי הדין הגדולים, מחפשים פרנסה, ואצל בני המזל שבהם, המשכורת קוצצה באופן משמעותי.

וכמובן, אי אפשר לדבר על ארה"ב בלי להתייחס לפן היהודי שלה.

בשבת צעדתי באחת השדרות המרכזיות באפר איסט סייד. לפתע הגיח מולי קבצן שחור רחב כתפיים, והפציר בי שאקדים ואקיים בו את מצוות "מתנות לאביונים", כנראה מקדמה לקראת חג הפורים שחל באותו לילה. כעבור רגע התעשת, הבחין בכיפה שעל ראשי, והפטיר: "אוי, שכחתי, אתה יהודי, ובשבת - אין כסף".

ללמדך, שבתפוח הגדול אפילו הקבצנות היא עניין למקצוענים, שיודעים להכיר בטיבו של "עם מקדשי שביעי" ובקיאים היטב בהלכות השבת היהודית.

דברים שרואים מכאן לא רואים משם. לכבוד האירוע השנתי הענק של ידידי צה"ל בארה"ב, הגיעו לניו יורק לא פחות משישה רמטכ"לים בעבר, כל אלה שעודם נמצאים עימנו, לאורך ימים ושנים טובות, בארץ החיים.

כמיטב המסורת, את השבת עשו בדרשות בבתי הכנסת המקומיים, כאורחי הכבוד של הקהילה. בהיעדר כוכבים נוצצים על כותפות החליפות שלהם ועשרות אותות מלחמה על חזותיהם, היו צריכים הגנרלים מישראל לנסות להרשים את מארחיהם בדרכים אחרות.

וכך, באחד מבתי הכנסת היוקרתיים ביותר בעיר הופיע שאול מופז, רא"ל במילואים ויו"ר ועדת החוץ והביטחון בהווה, ולקול מחיאות הכפיים של שומעיו הנלהבים, הבטיח להם כי יתמודד בקרוב ממש על ראשות קדימה והממשלה וגם ינצח, וכבדרך אגב הוסיף שאם יירו עוד רקטות מכיוון עזה לנגב, "מדינת ישראל תדאג לסלק משם מייד את החמאס".

הגנרל הישראלי עטור התהילה רק שכח לספר לקוראיו, שלמען האמת גם לא כל כך התעניינו בפרטים, איך ישכנע את מיליון וחצי תושביה של עזה להסכים לחילוף המהיר בהרכב, ומדוע לא הפעיל את פתרון הקסם שלו בארבע שנות רמטכ"לותו, או בכהונתו כשר הביטחון. אבל הפרטים, כידוע, "קטנים עלינו".

אנחנו טובים בחזון. את הפרטים והמימוש כבר נשאיר, במלוא הענווה והצניעות, לאחרים.