התוכנית המפורסמת בימים אלה בתקשורת, אשר מתארת את העקרונות שמבקש נתניהו להציג בקונגרס האמריקני בקרוב, היא, ככל הנראה, גבול הוויתורים הנוכחי של ראש הממשלה. הוא היה רוצה להגיע לשלום בפרקי זמן ארוכים מאוד, תוך השארת חלק משמעותי מן הגדה המערבית בידינו. ייתכן שהוא מאמין כי אי שם נמצאים מנהיגים פלשתינים שיהיו מוכנים לתוכנית כזו - בלי חלוקת ירושלים המזרחית ובלי פתרון סמלי לנושא הפליטים - אבל ברור לו שכיום אין שום סיכוי לכך.
לכן נתניהו מוכן עכשיו להסדר ביניים, ובכך הוא מסמן שינוי בקו העקרוני שלו, שלפיו לא יסכים לוויתורים טריטוריאליים חלקיים לאורך זמן משום שישראל עלולה למצוא עצמה מוותרת ומוותרת, בלי להגיע לסיום הסכסוך ובלי להבטיח לעצמה כמה עניינים עקרוניים החיוניים, בעיניו, לביטחונה.
לכאורה, גם ישראל וגם אש"ף קיבלו את "מפת הדרכים" ב-2002, והשלב השני במפה זו הוא אופציה למדינה פלשתינית בגבולות זמניים. אך הפלשתינים מדגישים שמדובר באופציה, ומותר להם לדחותה. הם חוששים פן הגבולות הזמניים יהפכו קבועים, העולם יסתפק בכך ויסיר מסדר יומו את הבעיה הפלשתינית. יש מהם האומרים כי יסכימו רק אם ישראל תציג את קווי המתאר של פתרון הקבע ולוח זמנים למימושו.
נתניהו אינו מתכוון להציג לפלשתינים אופק שכזה, משום שאם יפרט בפניהם את תפיסתו האמיתית - הם לא יעלו בדעתם להסתפק בגבולות זמניים. אבל ראש הממשלה מרגיש כי הוא חייב לעשות משהו, בעיקר לאחר הווטו האמריקני במועצת הביטחון, ואם באמת יופיע בפני שני בתי הקונגרס לא יוכל להסתפק במשהו פחות מדרמטי. אם כל מה שיעשה יהיה הצגת המדינה הפלשתינית בגבולות זמניים, לאחר שהפלשתינים דחו זאת, קשה יהיה לרגש בכך מישהו, וסביר להניח כי התגובה הכללית תהיה שההר הוליד עכבר: נתניהו מבקש שהעולם ירשום לפניו כי הוא נכון לבצע את השלב השני של "מפת הדרכים" רק כדי לצאת ידי חובת היוזמה המדינית, מתוך ידיעה ברורה מראש כי הפלשתינים לא יסכימו לכך. רווח והצלה לא ינבעו ממהלך הסרק הזה.
אם ראש הממשלה אינו מוכן לשלם את המחיר הריאלי של הסכם הקבע, ואם אינו מעוניין במהלך כמו "מדריד 2" לפתיחת מו"מ מקביל עם אש"ף וסוריה; אם כל מה שנתניהו מוכן לו הוא נסיגה נוספת בגדה המערבית והקלות מסוימות לפלשתינים - הדרך היחידה לעשות זאת היא בשיטת "גב אל גב".
נתניהו יוכל להופיע בקונגרס (או אפילו בכנסת) ולהכריז על נכונותו למימוש "הפעימה השלישית" של הסכם הביניים מ-1995. אנחנו עדיין חייבים זאת לפלשתינים (זוכרים שממשלת נתניהו הראשונה החליטה ב-1998 כי הפעימה הזו לא תהיה גדולה מאחוז אחד?), ועליה לכלול כמה עשרות אחוזים. את הנסיגה יהיה צריך לתאם עם הפלשתינים, אך אין צורך בקבלת הסכמתם להיקפה, ואילו הפלשתינים יוכלו להחליט אם בשטח שיהיה בשליטתם הם רוצים להכריז, גם כן באורח חד-צדדי, על מדינה. רחוק משלום, עדיף על קיפאון.
רה"מ מרגיש שהוא חייב לעשות משהו
נתניהו אינו מתכוון להציג לפלשתינים אופק שכזה, משום שאם יפרט בפניהם את תפיסתו האמיתית - הם לא יעלו בדעתם להסתפק בגבולות זמניים. אבל ראש הממשלה מרגיש כי הוא חייב לעשות משהו, בעיקר לאחר הווטו האמריקני במועצת הביטחון, ואם באמת יופיע בפני שני בתי הקונגרס לא יוכל להסתפק במשהו פחות מדרמטי. אם כל מה שיעשה יהיה הצגת המדינה הפלשתינית בגבולות זמניים, לאחר שהפלשתינים דחו זאת, קשה יהיה לרגש בכך מישהו, וסביר להניח כי התגובה הכללית תהיה שההר הוליד עכבר: נתניהו מבקש שהעולם ירשום לפניו כי הוא נכון לבצע את השלב השני של "מפת הדרכים" רק כדי לצאת ידי חובת היוזמה המדינית, מתוך ידיעה ברורה מראש כי הפלשתינים לא יסכימו לכך. רווח והצלה לא ינבעו ממהלך הסרק הזה.
אם ראש הממשלה אינו מוכן לשלם את המחיר הריאלי של הסכם הקבע, ואם אינו מעוניין במהלך כמו "מדריד 2" לפתיחת מו"מ מקביל עם אש"ף וסוריה; אם כל מה שנתניהו מוכן לו הוא נסיגה נוספת בגדה המערבית והקלות מסוימות לפלשתינים - הדרך היחידה לעשות זאת היא בשיטת "גב אל גב".
נתניהו יוכל להופיע בקונגרס (או אפילו בכנסת) ולהכריז על נכונותו למימוש "הפעימה השלישית" של הסכם הביניים מ-1995. אנחנו עדיין חייבים זאת לפלשתינים (זוכרים שממשלת נתניהו הראשונה החליטה ב-1998 כי הפעימה הזו לא תהיה גדולה מאחוז אחד?), ועליה לכלול כמה עשרות אחוזים. את הנסיגה יהיה צריך לתאם עם הפלשתינים, אך אין צורך בקבלת הסכמתם להיקפה, ואילו הפלשתינים יוכלו להחליט אם בשטח שיהיה בשליטתם הם רוצים להכריז, גם כן באורח חד-צדדי, על מדינה. רחוק משלום, עדיף על קיפאון.