ארה"ב ואנחנו: השותפות מתרחבת

בזמנים נורמליים הצהרתו של ראש המטות המאוחדים של ארה"ב, האדמירל מאלן, ולפיה "לנוכח חוסר היציבות השורר באזור, יש לקשרים האסטרטגיים בין ארה"ב לישראל חשיבות מיוחדת לשני הצדדים", היתה יכולה להתפרש כעוד הצהרה מסורתית. אך אלה לא זמנים נורמליים. אלה זמנים של גלים סוערים המתנפצים על היסודות של האסטרטגיה האמריקנית במזה"ת.

מקומה של ישראל במערך האינטרסים האסטרטגיים של ארה"ב ידע עליות ומורדות: בזמן המלחמה הקרה היו מי שכינו אותה "נושאת המטוסים היבשתית של אמריקה", אך בשנים האחרונות היו מי שטענו שהיא יותר נטל מנכס.

בתום המלחמה הקרה כתב תום פרידמן שחלפה חשיבותה של ישראל כנכס אסטרטגי לארה"ב. זו היתה התקופה שבה העולם החופשי נרדם לשמע הזמירות הוורדרדות של הוגים כפרנסיס פוקויאמה ודניאל בל, שהתנבאו על "סוף ההיסטוריה" ו"סוף האידיאולוגיה". זמירות שפסקו רק כאשר התברר שהפונדמנטליזם והטרור האיסלאמיים מהווים איום לא פחות מסוכן מזה שניבט קודם לכן מברית המועצות.

כל זה היה אתמול. רעידת האדמה המתרגשת היום על העולם הערבי - מצפון אפריקה ועד לבחריין - קרעה את המרקם האסטרטגי של ארה"ב במזרח התיכון לגזרים. ניאל פרגוסון, שנחשב היום לחשוב ההיסטוריונים הצבאיים בעולם, כתב השבוע בטורו ב"ניוזוויק" כי בניגוד לישראל, אמריקה טרם הצליחה לגבש מדיניות חוץ הגיונית מול המתרחש. גם הדגש המוגזם שהממשל שם על הנושא הפלשתיני בכלל ועל הבנייה בהתנחלויות בפרט הסיט את מבטו מהמתבשל במדינות ערב.

ההתנגשויות בבחריין, שבה נמצא הבסיס הצבאי, ובפרט הימי, החשוב ביותר של ארה"ב במזרח התיכון, אכן מדגישות את הדילמה האמריקנית. כלומר, איך להיראות כמי שמתנגדים לצעדים קשים מדי נגד המפגינים השיעים כשברור שמפגינים אלה מוסתים על ידי איראן ועוינים לא רק לשליטם אלא גם לאמריקה.

מה שהאמריקנים לא תמיד הפנימו הוא שקשרים מדיניים הדוקים, כולל אינטרסים ביטחוניים, אינם רק פונקציה של יחסים בין ממשלות אלא גם, ואולי בעיקר, של שותפות ערכים ותרבויות עם האוכלוסיות במדינות האלה.

התשתית הערכית הזאת אינה קיימת במזרח התיכון בשום מדינה פרט לישראל. עובדה זו והמסקנות המתבקשות ממנה אולי לא תאומצנה מייד ובאופן מלא על ידי מעצבי המדיניות האמריקנים, אך סביר להניח שחשיבותה של ישראל כנכס אסטרטגי ייחודי של אמריקה תעלה מדרגה. דבר זה יתבטא, לדוגמה, בשדרוג התוכניות להצבה מראש של ציוד ואמל"ח אמריקניים בישראל - ובשיתוף הפעולה הביטחוני בכלל. את חשיבותה של השותפות האסטרטגית עם אמריקה עבור ישראל אין, כמובן, צורך להדגיש. אבל אם היה בכך צורך, הווטו במועצת הביטחון ממחיש זאת מחדש, ומי שסבור כי ישראל מסבכת בכך את ארה"ב צריך להבין כי נהפוך הוא: בתוקף הנסיבות, השותפות ביניהן תתרחב (וגם חלקה של ישראל בשותפות יתרחב).