הסערה שפרצה בעקבות פנייתם של אנשי תיאטרון להנהלות התיאטרונים הציבוריים, בבקשה לא לעבור את הגבול המזרחי של ישראל ולהימנע מלהעלות את הצגותיהם בשטחים הכבושים, הציפה מחדש שאלות שהודחקו במרוצת השנים האחרונות.
אלה שאלות אשר הדחקתן עד כה יצרה מראית עין מטעה של הסכמה כללית בנושאים שהיו שנויים במחלוקת חריפה עד פרוץ האינתיפאדה השנייה. השאלות האלה נוגעות לקשת רחבה של נושאים, כמו: מהם גבולות המדינה, ואם בכלל יש לה גבולות? האם ההתנחלויות בשטחים הכבושים הן לגיטימיות גם כאשר השטחים הללו לא סופחו למדינה?
ובכלל, עולה השאלה מי אחראי ליצירת הפילוג בעם: תנועת ההתנחלות בשטחים הכבושים או אזרחים שסבורים שהתנועה הזאת אינה חוקית והיא מהווה מכשול לשלום? האם ההתנחלויות מגינות על גוש דן, או שהן לא מגינות אפילו על עצמן, וזקוקות לנוכחות מאסיבית של צה"ל בשטחים ולתמיכה מאסיבית של כספי משלם המסים כדי להמשיך להתקיים?
אלה השאלות העקרוניות. אבל בלהט הוויכוח נזרקה כלפי אמני התיאטרון טענה כי פרנסתם נסמכת על תקציב התרבות, ולכן עליהם לשמש מעין חיילים ממושמעים שמבצעים את מדיניות התרבות שעליה מחליטה ממשלת ישראל.
אויביה המסוכנים של ישראל?
לפי הטענה הזו, אם המדינה שולחת אותם להעלות הצגות מעבר לקו הירוק, עליהם לציית. עליהם להסכים להופיע על כל גבעה רמה ותחת כל עץ רענן ובכל אתר שעליו שולטת בשלב זה העוצמה הצבאית של ישראל - גם אם זה מחוץ לגבולותיה המוכרים של המדינה. בתוך כך גם הושמע האיום להפסיק את העסקתם של אמנים שלא יצייתו להוראה הזו. בנוסף לאיום הזה, נשמע גם הטיעון כי אין לערבב תרבות ואמנות עם פוליטיקה.
טענה זו מופרכת מעיקרה. בכל דמוקרטיה אמיתית חובתם של כל האזרחים להיות בני אדם פוליטיים. וזו, על אחת כמה וכמה, חובתה של התרבות ושל יוצריה. עליהם להיות מעורבים בשיח הפוליטי, ולא להסתפק בתפקיד העלוב של ליצן חצר אשר שר לשליט "מה יפית". מראשית דרכו ביוון הקדומה, דרך שייקספיר ומולייר, איבסן וברכט, ועד ימינו אלה - התיאטרון, במיטבו, היה מעורב בחיים הפוליטיים. זאת, משום שהתיאטרון מטבעו הוא יצור פוליטי שמעמת את קהלו עם השאלות הקיומיות והמוסריות הבוערות ביותר בחברה שבה הוא פועל.
עוד טענות שנשמעו גרסו כי האמנים בישראל חיים בחסדי תקציב התרבות. זהו שקר גס. תקציב התרבות הזעום של ישראל מממן רק חלק קטן מפעולת התיאטראות. אמני התיאטרון עובדים קשה לפרנסתם ומרוויחים את לחמם בעבודה ישרה, ולא מנדבות ומתרומות שמממנות חלק מהפעילויות בהתנחלויות, ובין השאר גם באריאל. חלק מהתרומות, אגב, מגיעות מגורמים שמקווים שתנועת ההתנחלות תסכל כל סיכוי לשלום, ותביא למלחמת גוג ומגוג שתגרום בסופה להשמדת ישראל, לחזרתו של ישו ולהתנצרותם של היהודים שישרדו את האפוקליפסה שלה הם מייחלים.
עצוב שבמצב הנוכחי אויבי התרבות ומתעביה מגיחים מחוריהם וקוראים, בתרועות מלחמה ובצהלות של קוזאקים נגזלים, להחרים את האמנים והיוצרים כאילו היו הם אויביה המסוכנים ביותר של ישראל.