משהו עובר עלי ואני חייב דין וחשבון לעצמי ואולי גם לקוראים. גדלתי בבית יהודי וציוני. אבי היה מראשי מפא"י אבל מנע עצמו מאוכל לא כשר. תפילות היו חקוקות בליבו. על ציונות לא היה ויכוח. כל השבט המשפחתי, התנועתי והירושלמי היה אפוף בצדקת הציונות. בשנים האחרונות אני חש אי נוחות בהשתייכות האוטומטית שלי לציונות כפי שהיא היום.
כשאני קורא על קבוצה ששמה לה למטרה "להביא לחיזוק ולחישול הקול הציוני?לאומי באקדמיה" אני מרגיש שהציונות שהם מנסים להשתית היא לגיטימית אבל היא לא שלי. אני לא אתם. האינפלציה הדוהרת בשימוש בתואר "יהודי", לא כערך אלא כדי להבליט את עליונותו של היהודי על מי שאיננו יהודי - זר לכל הווייתי.
גם מטבע הלשון של "הגשמת הציונות" נראה בעיניי ארכאי ומאוד פופוליסטי כיום. הציונות היא תנועת שחרור של עם למוד אפליה ורדיפות. בנימין זאב תיאודור הרצל ניסה לממש את הציונות המדינית לאור הסבל שהיה מנת חלקו של עמו באירופה. זה היה מוצדק. אבל כיום אני חש שקבוצות לא קטנות של יהודים עושות בציונות שימוש כדי לקטוע את זכויותיהם של אחרים. כך לגבי ילדי העובדים הזרים, וכך בכל הנוגע ליחס החשדנות המפלה כלפי ערביי ישראל.
גדולי ההוגים של כל זרמי הציונות - הרצל, ז'בוטינסקי וארלוזורוב - ראו בערך השוויון חלק מקיומה של ההוויה הציונית. שלושתם לא סגדו לשום ממסד, דתי או רבני. הם ראו בציונות תנועת שחרור לאומי בעלת גוון חילוני.
אני לא רוצה לשחרר את עצמי מ"אשמת" הריחוק מגוונים מסוימים של הציונות בימינו. אני מעריך שערכי מדינת ישראל, כפי שהם מבוטאים על ידי אביגדור ליברמן, למשל, מנוגדים לכל ראייתי את היהדות והציונות. אולי זה אני. אולי במשך השנים חלה גם בי שחיקה איטית בכל הקשור להגדרות מסוימות שבמשך שנים ראיתי בהן כתואמות לדרכי.
מה זה "יהודי גאה"?
לא פעם אני נפגש עם מישהו מראשי המתנחלים, אדם שאיתו אני מקיים קשר של שנים. לאחרונה הוא מנסה "לפקוח" את עיניי ולהסביר שהוא היום מי שמגשים את הציונות. ואני עייפתי אפילו מהציונות של פעם. אני מביט בעיניו ויודע שסולם הערכים שלו וסולם העדיפויות שלו אינם שלי יותר. אם הוא "ציוני רדיקלי" אני כבר "ציוני רדוד". אני תומך בצדקת הרעיון הציוני אבל מתקומם נגד השימוש האינפלציוני שנעשה בו. גם ביחס לביטויים כמו "יהודי לאומי" או "יהודי גאה" חל בי שינוי. היום אני חושב שלומר "יהודי גאה" זה בעצם לומר שהאחר הוא גורם פחות ערך בהשוואה לבני העם היהודי.
דווקא כמי שהיה פעיל בנושאי עלייה וקליטה - ואף קיבלתי פרס מהפדרציות היהודיות בארה"ב על עבודתי להעלאתם של אסירי ציון עת הייתי יו"ר ועדת העלייה והקליטה של הכנסת - והרקורד הציוני שלי לא הועמד מעולם בספק, אני חושש לאבד את הרגשת השייכות שתמיד אפפה אותי, את תחושת הערבות ההדדית שעליה חונכתי וחינכתי. אני חושש אבל עליי להיות כן עם עצמי, עם חבריי ועם קוראיי. הגישה האוטומטית שאפיינה אותי - להתייצב לצד כל נושא "יהודי?לאומי?ציוני" - התחלפה אצלי בגישה בוחנת, מבקרת ועדכנית.