הציוץ הגואל: סופו של איסור הפרסום?

הערב (שבת) יעלה ריאן גיגס לכר הדשא באיצטדיון וומבלי למשחק גמר ליגת האלופות, בשאיפה להוביל את מנצ'סטר יונייטד בפעם הרביעית בתולדותיה (והשלישית בתולדותיו) לתואר אלופת אירופה. אבל ההכנות למשחק לא היו הדבר העיקרי שהדאיג השבוע את הקשר הוולשי עתיר ההישגים, שבגיל 37 הוא ככל הנראה הסמל הגדול ביותר של מועדון כלשהו בעולם, שעדיין משחק כדורגל פעיל.

העניין הטורד את מנוחתו של גיגס נראה עד לפני שבוע כמו לא יותר מעוד פרשת רכילות עייפה מתוצרת צהובוני הממלכה, אף שהגיבור שלה הוא באופן מפתיע שחקן שבמשך 20 שנות קריירה לא דבק בו רבב. אבל הסיפור קיבל תפנית מפתיעה במהלך השבוע האחרון, כשלפתע מצא עצמו הכדורגלן הוותיק בכותרות הראשיות – לא של מדורי הספורט או הרכילות, אלא של עמודי החדשות והדעות של עיתונים רציניים כמו ה"טיימס" וה"גרדיאן". אלו ממשיכים להפוך ולהפוך במה שהתפתח להיות משבר חוקתי – לא פחות – שעשוי להגדיר מחדש את מאזן הכוחות בין חופש הביטוי לשמירה על הפרטיות ולהתאימו לעידן הרשת.

הכל החל ב-14 באפריל, אז פירסם הצהובון "סאן" כתבה על רומן בין "כדורגלן בכיר ונשוי" לדוגמנית וכוכבת "האח הגדול" אימוג'ן תומס. שמו של הכדורגלן לא פורסם בגלל צו מניעה שהוציא בית משפט יום קודם, לבקשתו, האוסר על ה"סאן" או על תומאס לפרסם את זהותו כדי למנוע פגיעה בפרטיותו ובחיי הנישואים שלו. השופטים קבעו שהוא זכאי לכך בהתאם לסעיף 8 של האמנה האירופית לזכויות אדם, המגדיר את הזכות לפרטיות. עוד ציינו, כי העדויות שהוצגו בפני בית המשפט אף מעלות חשד סביר שתומס, הטוענת כי קיימה רומן בן שישה חודשים עם הכדורגלן (הוא עצמו אישר כי נפגשו מספר פעמים), טמנה לו פח יחד עם הצהובון, שאחד מצלמיו תיעד מפגש ביניהם, ולאחר מכן ניסתה לסחוט אותו כשביקשה ממנו 100,000 ליש"ט כדי למנוע את הפרסום.

אלא שהפרשה לא נגמרה בהחלטת בית המשפט. לפתע, החל לקרות מה שקורה לאחרונה שוב ושוב במקרים של צווי איסור פרסום – בבריטניה כמו בישראל (ע"ע פרשת ענת קם): שמו של הכדורגלן אמנם לא פורסם בתקשורת הממוסדת, אך עד מהרה נפוץ ברשת, בעיקר ב"ציוצים" בשירות המיקרו-בלוגינג טוויטר, שככל הנראה לפחות מאחורי חלקם עמדו אותם העיתונאים שהחזיקו במידע ונמנע מהם לפרסמו בדרך הקונבנציונלית. בעקבות זאת הגיש ה"סאן" עתירה נוספת בדרישה לאפשר את פרסום שמו של הכדורגלן, בטענה שכבר הפך לנחלת הכלל ואין עוד טעם להסתירו – אך נדחה שוב.

בשלב זה (שבת שעברה) נקט הכדורגלן בצעד חסר תקדים, כשביקש – וקיבל – מבית המשפט צו המורה לטוויטר לחשוף את זהויותיהם של המשתמשים שהפרו את הצו. אלו מיהרו להגיב – והפכו את הצו לחוכא ואיטלולא, כשבתוך שעות צייצו עוד עשרות אלפי משתמשים את שמו. באחד הציוצים היותר משעשעים נכתב: "Ryan Giggs is suing Twitter. I can't Imogen why".

המצב הפך לאבסורדי, וכלי התקשורת הראשון להרים את הכפפה היה הצהובון הסקוטי "סאנדיי הראלד", שפירסם ביום ראשון תמונה של גיגס שכיסתה את כל עמוד השער שלו, כשפס שחור דקיק מסתיר את עיניו ועליו הכיתוב "מצונזר". שמו אמנם לא צוין, אך המסר היה ברור: צווי איסור הפרסום הפכו לבדיחה. יום לאחר מכן, כבר כונס דיון מיוחד של הפרלמנט הבריטי, בהשתתפות התובע הכללי דומיניק גריבס, בו עלתה לדיון השאלה – האם בעידן הטוויטר עוד אפשר בכלל להגן על פרטיותו של אדם באמצעים משפטיים?

"צריך לחיות באיגלו כדי לא לדעת את זהותו של לפחות כדורגלן אחד שהוציא צו מניעה", הטיח בגריבס חבר הפרלמנט ג'ון וויטינגדייל, ראש ועדת התרבות, התקשורת והספורט של הפרלמנט. חלפו עוד כמה דקות בדיון, והגיע הרגע שבו גם מי שחי באיגלו לא יכול היה עוד להימנע מהמידע: חבר הפרלמנט ג'ון המינג ניצל את חסינותו והחליט להפר באופן בוטה את הצו, בשידור חי, ונקב מפורשות בשמו של גיגס, שעד אותו רגע עדיין הוסתר תחת צירוף האותיות השרירותי CTB כפי שקבע צו בית המשפט.

"אדוני היו"ר", אמר המינג, איש המפלגה הליברל-דמוקרטית, "אחרי ש-75,000 בני אדם נקבו בשמו של ריאן גיגס בטוויטר, די ברור שזה לא פרקטי להכניס את כולם לכלא". רחש עבר בקרב חברי הבית, ויו"ר הפרלמנט ג'ון ברקאו מיהר לקטוע את דברי המינג ולנזוף בו: "הרשו לי רגע לפנות לכל האדונים המכובדים כאן – אני יודע שהוא כבר עשה את זה, אבל הזדמנויות מעין אלו נועדו אך ורק לשם דיון בנושא העקרוני, לא להפרה בוטה של החוק, תהיה הסיבה אשר תהיה". היה זה רמז עבה ליצר הפרסום העצמי של המינג (שהרוויח את 15 דקות התהילה שלו), אבל הוא את שלו כבר עשה: המרצע יצא סופית מהשק, ובתוך דקות הופיע שמו של גיגס בכל כותרות אתרי החדשות. למחרת, פיארה תמונתו את העמודים הראשונים של כל העיתונים.

מבחינת גיגס, הפרשה הגיעה בעקבות זאת לסיומה. לאחר שלא נותרה לו עוד ברירה, הוא הודה פומבית ברומן עם תומס, התנצל בפני אשתו ואם שני ילדיו, סטייסי, והוסיף כי "התנהג כמו מטומטם". סטייסי, מצדה, הסכימה לסלוח לו ו"לעבור הלאה". במהלך השבוע הוא אמנם החמיץ אימון אחד של "השדים האדומים" ונאלץ להתמודד עם גדודי העיתונאים שהקימו מחנה מחוץ לביתו (ביום שלישי הם אפילו הותקפו על ידי כנופיית רעולי פנים, ככל הנראה אוהדי יונייטד), אך מקורביו הבהירו כי "יכולת המשחק שלו לא תיפגע בגלל הפרשה", ואת התשובות הוא צפוי לתת הערב במגרש. סוף טוב הכל טוב.

מכל בחינה אחרת, הפרשה רק בתחילתה. בעקבות הדיון בפרלמנט נפתח בבריטניה פולמוס ציבורי נרחב בנושא חוקי הגנת הפרטיות לנוכח המצב החדש שנוצר, שבו לבית המשפט אין שם דרך ריאלית לאכוף צווי איסור פרסום שהוא מוציא. אחד החששות הוא, שמעתה יחל זרם של פניות לבית הדין האירופי, מצד סלבריטאים שיתלוננו כי המדינה אינה מגינה כיאות על זכותם לפרטיות. הממשלה הודיעה עד מהרה על הקמת ועדה בין-משרדית שתבחן תיקוני חקיקה בעניין, אבל אפילו ראש הממשלה דייוויד קמרון כבר הביע סקפטיות לגבי הסיכוי שמשהו ייצא מזה. "אנחנו נביט אל תוך העניין וננסה לראות מה אפשר לעשות", אמר השבוע בראיון לרשת ITV, "אבל למען האמת, אני לא בטוח שתהיה לזה תשובה פשוטה".

התקשורת, מצדה, קוראת במקהלה לשים קץ פעם אחת ולתמיד לצווי איסור הפרסום, בשם חופש הביטוי. כפי שנכתב ביום רביעי במאמר המערכת של ה"דיילי מייל": "יותר מ-200 שנה אחרי שהתיקון הראשון לחוקה האמריקאית הבטיח שהמחוקק לא יוכל להגביל בשום צורה את חופש הביטוי וחופש העיתונות, הגיע הזמן שגם בריטניה תיישר קו".

ב"טלגרף", הציע העיתונאי והפרקליט קלייב אנדרסון פתרון מעט יותר מתון: "במידת האפשר, תנו לנו עיתונות חופשית, ובמידת האפשר, בואו לא נערב שופטים בשאלה מה יתפרסם. את צווי איסור הפרסום יש לשמור למקרים הקיצוניים בלבד, לא לסיפורים שגרתיים של 'דפוק וזרוק'". הייתה לו גם עוד הצעה: "המממ, אני גם חושב שכולנו צריכים, בחיינו הפרטיים, לעשות כמה שפחות דברים שאיננו רוצים שיעלו לדיון פומבי... טוב, בעצם לא, זה לא הולך לקרות".

בעניין נוסף שנותר פתוח, נזכה לשמוע ככל הנראה תשובות בימים הקרובים: האם טוויטר אכן מתכוונת להסגיר את שמות אלפי המשתמשים שנקבו בשמו של גיגס? בינואר האחרון, התייצבה החברה על רגליה האחוריות וסירבה למסור לרשויות האמריקאיות את פרטי החשבונות של אתר ההדלפות ויקיליקס וראשיו. כשבית המשפט לבסוף חייב אותה לעשות זאת, היא הצליחה להביא לפרסום הצו לפני הוצאתו, וכך לאפשר לג'וליאן אסאנג' ואנשיו להתגונן כיאות.

המדיניות הזו, ככל הנראה, תישמר. מנהל טוויטר באירופה, טוני וואנג, אמנם סירב להתייחס ספציפית לפרשה בפאנל מיוחד לנושא האינטרנט שנערך ביום רביעי במסגרת ועידת הג'י-8 בפריז, אבל הסכים לומר כמה מילים עקרוניות בנושא: לדבריו, החברה תנהג בכל מדינה בהתאם לחוקים התקפים בה, ואם החוק יחייב אותה - היא תסגיר את פרטיהם. "אנשים שעושים דברים רעים צריכים להגן על עצמם", אמר בתשובה לשאלת ה-BBC. "לפלטפורמות יש אחריות כלפי המשתמשים, אולם האחריות היא לא להגן עליהם, אלא להגן על זכותם להגן על עצמם". טוויטר, הוסיף, תצא ידי חובתה באמצעות עדכון אותם משתמשים בכך שפרטיהם נמסרו. אותם משתמשים, מצדם, יוכלו להתנחם בכך שצרת רבים (מאוד) תהיה במקרה הזה ככל הנראה נחמה שלמה למדי, שכן קשה להאמין ש-75,000 מצייצים יועמדו לדין.

וזה בעצם לב העניין: מיליארדי משתמשים הפכו את הרשת בכלל, ואת טוויטר בפרט, לכלי תקשורת המונים מסוג חדש, שאינו כפוף לשום חוק, צו או מדינה. ניתן היה לראות זאת היטב כבר במהומות באירן ב-2009, וביתר שאת בגל המהפכות הנמשך בעולם הערבי, בו הרשת מספקת במה לאופוזיציה שמעולם לפני כן לא עמד לרשותה ערוץ להעברת מסרים לעם. בפרשת גיגס, גילינו שכפי שההמונים יכולים לנצל את הרשת כדי למחות ולהתקומם נגד שלטון עריץ ומדכא, כך הם יכולים גם, בעולם הדמוקרטי, למחות ולהתקומם נגד חוקים ארכאיים, שלא לומר אידיוטיים. הניצחון שלהם מובטח.

בהכנת הכתבה השתתף דניס ויטצ'בסקי