דרך הייסורים מאפריקה לישראל: אונס, רעב ומכות

עובדים זרים רבים עברו התעללויות קשות בידי מבריחיהם בדרכם לישראל, כך עולה מדו"ח שהכין "מוקד הסיוע לעובדים זרים" על סמך עדויות שגבה מכ-60 מבקשי מקלט בישראל.

מהעדויות עולה, כי חלק מהפליטים נרצחו בידי המבריחים או הורעבו למוות. עוד עולה, כי במהלך קיץ 2010, אולצו העובדים לעבוד בבניית בתיהם של אבו מוסא ושל עבדאללה, שניים מהמבריחים ששמם חזר ועלה בעדויות. הקורבנות דווחו לא רק על עינויים פיזיים, אלא גם על עינויים נפשיים והשפלה. שבעה מהם סיפרו שהמבריחים שפכו על ראשם את כדי השתן בהם עשו בני הערובה הכלואים את צרכיהם. שניים מהם סיפרו כי המבריחים שפכו חול על ראשיהם. שבעה קורבנות דיווחו שהמבריחים איימו לקצור את איבריהם הפנימיים ולמכור אותם להשתלה.

על פי העדויות שנאספו, רוב הנשים שהוחזקו בידי המבריחים במדבר נאנסו, רבות מהן לעתים תכופות, וכך גם חלק מן הגברים. המרואיינים דיווחו כי לפחות 34 נשים שהיו כלואות איתם נאנסו לידם. אחד הגברים סיפר שכמה גברים בקבוצתו נאנסו, בתגובה על כך שניסו למנוע את אונס הנשים הצעירות בקבוצתם.

תימוכין נוסף למקרי האונס הרבים ניתן על ידי עמותת "רופאים לזכויות אדם". בעמותה מעריכים שלמעלה מ-80 הפלות שתואמו באמצעותה בשנת 2010 בלבד, היו של נשים שהרו כתוצאה מאונס במדבר.

ו', אזרחית אתיופיה, הוחזקה ארבעה חודשים בשבי ונאנסה באכזריות מספר פעמים על ידי שוביה. "צרחתי ובכיתי, אבל זה לא הפריע להם. לא יכולתי לעשות כלום. כשמוחמד, אחד השובים, בא לקחת אותנו באחד הלילות, סירבנו לבוא, והוא היכה אותנו ולקח אותנו בכוח. כל לילה נאנסנו מספר פעמים".

מן הנתונים עולה עוד, כי חלה עלייה במספר החודשים הממוצע שהקורבנות הוחזקו בידי שוביהם. על פי רוב, תקופת הכליאה תלויה ביכולת משפחתן של הקורבנות לגייס את דמי הכופר הנדרשים בידי המבריחים. ככל שעולה סכום דמי הכופר, כך קשה יותר למשפחות לגייס אותו, ונדרשים חודשים רבים יותר לאיסופו.

מסיבה זו ניתן לראות שקורבנות רבים יותר דיווחו על תקופת כליאה ממושכת יותר במחצית השנייה של שנת 2010, ביחס ישיר לעלייה בסכום דמי הכופר שנדרשו. מהעדויות עולה, כי ישנם קורבנות שנרצחו כאשר המבריחים הבינו שמשפחותיהן לא תצלחנה לגייס את סכום הכופר. לעומת זאת, דיווחו אחרים כי שוחררו למרות שמשפחותיהם לא הצליחו לגייס את הסכום שנדרש. כמה מהם האמינו ששוחררו משום שהגיעו קורבנות חדשים, וכי שוביהם לא רצו להמשיך לכלוא אותם ללא תוחלת.

העדויות מגלות שרשתות ההברחה בסיני מנוהלות ברובן בידי בדואים תושבי המקום, ושקיימות קבוצות שונות של מבריחים, ביניהן גם קבוצת מבריחים סודנים. היחסים ביניהן נעים משיתוף פעולה ועד מלחמות. יש קבוצות המנסות לחטוף בני ערובה, או למכור אותם במהלך תקופת ההמתנה לדמי הכופר.

מהעדויות עולה שהמבריחים הם מוסלמים מאמינים, הצמים בתקופת הרמדאן. העדויות משקפות יחס של עוינות כלפי יהודים ונוצרים. כך למשל תיאר מ' סודני מוסלמי שהתנצר, כיצד אולץ לקרוא את הקוראן ולאסלם את בני הערובה האריתראים הנוצרים שהיו כלואים עמו. אחד הקורבנות, ה', תיאר כיצד המבריחים קיללו יהודים ונוצרים ופגעו בבני הערובה בשל רצונם להגיע למדינת היהודים, שם, לדעת המבריחים, יגויסו לצבא היהודים.