להפסיק את תהליך השלום

באדישות מוחלטת מביטים תושבי ישראל על התהליך המדיני שמנסים למכור להם בנימין נתניהו, אבו מאזן וברק אובמה. לכאורה, אמורים היו הרחובות להתפקע מפעילות פוליטית בעד ונגד. בכיכרות צריכים להצטופף המאמינים בתהליך מול המתנגדים לו בתוקף. אבל הישראלים אינם פראיירים. חוש הריח שלהם, שהוא רגיש וחד לאחר שנים של קשקושי שלום וערימות גופות, יודע לזהות מצוין מתי מתרחש מהלך מדיני של ממש ומתי מדובר ביחסי ציבור של ראש ממשלה שמתחזה למדינאי, נשיא רשות מפוחד למוות ונשיא אמריקאי נחוש ותמים באותה מידה.

שלום הוא אידיאל נכסף. תהליך השלום, לעומת זאת, הוא רק אמצעי. בישראל התרגלו לקדש את התהליך ולראות בו הישג לכל דבר. כשבנימין נתניהו הצהיר בחצי פה על קבלת עיקרון שתי המדינות, באיחור אופנתי של 17 שנים, התייפחו מהתרגשות גורמים בשמאל, שהאמינו שהמשיח אוטוטו דופק בדלת. רק שההצהרות הפציפיסטיות של נתניהו עטופות בשורה של תנאים שמטרפדים כל אופציה להתקדמות ונדמה שמאמציו הלא כנים נועדו רק לפייס את הזעם האמריקאי.

לכן, כשמצהיר ממלא מקום ראש הממשלה בוגי יעלון שאין שר אחד בשביעייה שמאמין כי ניתן להגיע להסדר עם הפלסטינים בעתיד הקרוב, אין כל סיבה לפקפק באמינות דבריו. יעלון אומר ברבים את מה שלשכת נתניהו מקפידה לקבור תחת שכבות של ניסוחים פתלתלים. ראש הממשלה יכול להסתייג מדברי ליברמן באו"ם, יעלון ברדיו או אלי ישי על כל במה, אך זוהי ממשלתו ואלו שותפיו הטבעיים. זוהי גם עמדת הבוחרים, שרצו ממשלת ימין שתגיד לא ברור לפלסטינים. בחדרי חדרים, כשאף אחד לא מאזין, סביר להניח שזו גם עמדת נתניהו.

מהצד הפלסטיני ההונאה זהה. אבו מאזן אינו יכול להביא לשולחן המו"מ את רצועת עזה, וכך תקועה ישראל עם שתי מדינות פלסטיניות, האחת בה שולט חמאס בשליחות אירן והשנייה בה שולט אבו מאזן בחסות ישראל והמערב. הדיווחים על שיתוף הפעולה המעולה בין זרועות הביטחון של ישראל והרשות הפלסטינית מסתירים מציאות עגומה מאוד. בלי ישראל אין למנגנוני הביטחון של הרשות שום סיכוי מול חמאס. למעשה, אבו מאזן חי על זמן שאול. ישראל הסתבכה כבר עם מדינת חסות בלבנון וכולנו זוכרים איך זה הסתיים. אסור לנסות זאת שוב. מעמדו הרופף של מחמוד עבאס גם לא יאפשר לו להסכים לוויתור כלשהו, החל מזכות השיבה, דרך חילופי שטחים ועד השלמה הכרחית עם גושי ההתיישבות. אם יעשה זאת, הוא יהמר על חייו.

כולם כאחד משחקים בנדמה לי. מבזבזים זמן על שיחות בין אלה שלא רוצים ואלה שלא יכולים. את ההצגה הזו חייבים להפסיק. אשליות הן דבר מסוכן, במיוחד במזרח התיכון. תהליכי שלום מופרכים, דוגמת קמפ דייויד של ברק, הופכים במהרה לדם ברחובות. עדיף ראש ממשלה ימני ואמין כמו שמיר, מאחד שמשחק פוקר עם חצי עולם ומשוכנע שמישהו בסוף יקנה את הבלוף שלו ויקפל את הקלפים. אפשר להסתייג מדעותיהם של ליברמן ויעלון, אבל כדאי מאוד להתחיל להקשיב להם. בניגוד לראש הממשלה שלהם, הם אומרים את האמת.