הקשר שבין מלחמה לבין דיפלומטיה אינו חדש. בתחילת המאה ה-19, בספרו "על המלחמה", הטביע קרל פון קלוזוביץ' את הביטוי המפורסם "המלחמה היא המשך הדיפלומטיה באמצעים אחרים". קלוזוביץ' ביקש לטעון שהמלחמה ביסודה היא כלי פרגמטי, שתכליתו לקדם יעדים מדיניים במקום שבו הדיפלומטיה לא מועילה. בסוף המאה ה-20, בווריאציה על האמרה הגרמנית המפורסמת, טען הפילוסוף הצרפתי מישל פוקו טענה נגדית. "הפוליטיקה היא המשך המלחמה בדרכים אחרות", אמר, כדי להדגיש שבבסיסה של הפוליטיקה במדינה המודרנית ניצב שיח מלחמתי וטהרני.
בין שני תיאורטיקנים אלו ניתן לשער שהמסבירה הלאומית, שרת החוץ ציפי לבני, היתה מזדהה יותר עם הגרמני, בציינה אתמול בירושלים כי "המלחמה בטרור מסייעת למשא ומתן". אכן, כבר בימי הבריטים העליזים החלה ההנהגה הישראלית לטפח משוואות מתוחכמות כגון "נילחם בספר הלבן כאילו אין היטלר, ובהיטלר כאילו אין ספר לבן", ונראה שממסורת הגותית זו יונקת גם הקלישאה: "נילחם בחמאס כאילו אין אבו-מאזן, ונדבר עם אבו-מאזן כאילו אין חמאס".
אלא שאם בוחנים את הדברים לעומק, מגלים באופן מפתיע כי דבריה של השרה מנוגדים להיגיון של קלישאה אחרונה זו. שהרי אם בשנים האחרונות ניסו ממשלות ישראל להפריד בין ה"מלחמה בטרור" לבין ה"משא ומתן" - בעיקר לצרכים פנימיים, כדי לטעון בפני הציבור שניתן לקיים "משא ומתן" מבלי לוותר על ה"מלחמה" הרי שלבני מבקשת בעצם לכרוך בין שני המושגים.
למעשה, אומרת שרת החוץ, לא רק שניתן להילחם בפלסטינים במקביל לניהול תהליך מדיני מולם, אלא שהמלחמה הזו היא מה שמסייע לתהליך. ברור לגמרי שדברים אלו נובעים מתוך צורך להתמודד בזירה הבינלאומית מול הטענה הנשמעת חדשות לבקרים, ולפיה אותה "מלחמה בטרור" של ישראל היא למעשה חבלה מכוונת בתהליך המדיני. כמו סוכן מכירות מוכשר שמנסה להסביר כיצד הוצאה עצומה של כסף למעשה תחסוך לך כסף, כך מנסה לבני להסביר כיצד החבלה בתהליך המדיני רק מקדמת אותו. כשזה לא עובד, תמיד אפשר להאשים את המבקרים באנטישמיות.
"מדיניות הכאפה המלטפת"
אלא שאת דבריה של השרה אין להבין רק כרטוריקה צינית שתכליתה לעזור לקהילה הבינלאומית לבלוע את התוקפנות הישראלית המרה. במידה רבה, בהתבטאות זו של לבני מתגלם ההיגיון האמיתי הניצב בבסיס המדיניות שישראל מנהלת בימים אלו. באנלוגיה ל"מדיניות הדלת המסתובבת" המפורסמת, ניתן לכנות מדיניות זו בשם "מדיניות הכאפה המלטפת".
בניגוד לרטוריקת ה"פרטנר/אין פרטנר" הוותיקה, שמבוססת על הנחת יסוד של שני צדדים שווים בסכסוך, ביחסי ישראל והפלסטינים מעולם לא היתה סימטריה. המשא ומתן הנוכחי בין ממשלת אולמרט לאנשי אבו-מאזן הביא את הדברים לשיא חדש. זהו משא ומתן שמבוסס על כוח. הפעלה של הרבה כוח מצד ממשלת אולמרט מול חוסר יכולת מוחלט של אבו מאזן להפעיל איזשהו סוג של כוח עצמאי: לא מול ישראל ולא מול מתנגדיו הפוליטים בחמאס.
אבו מאזן יודע שהמשך "שלטונו" תלוי במידה רבה באותה "מלחמה בטרור" שלבני מדברת עליה. הוא יודע שכדי שיוכל להמשיך להיות יו"ר הרשות הוא צריך שכוחות הכיבוש הישראלים ימשיכו לפעול בכל לילה בערים הפלסטיניות ולבצע מעצרים של אנשי חמאס; הוא יודע שתדמיתו בעיני בני עמו, הכורעים תחת נטל הכיבוש, תלויה בחסד הישראלי המזדמן של הסרת מחסומים וסגרים או שחרור אסירים; הוא מבין שרק אם הוא יסכים להיות "ילד טוב רמאללה", המתבכיין על ההרג בעזה או על הבנייה בהתנחלויות אך בסופו של יום משתתף בפארסה שנקראת "משא ומתן", הכוח הישראלי יופעל במידה הרצויה לו והוא יוכל להמשיך לקיים את "שלטונו", כמו גם להנות מכספי הסיוע הבינלאומי. מבחינות אלו, ה"מלחמה בטרור" שלבני מדברת עליה אכן ניצבת בבסיס ה"משא ומתן". "מלחמה" זו אינה אלא שם קוד לאמצעי הלחץ המוצלח ביותר שיש לישראל על יו"ר הרשות: היכולת לשלוט ברמת האלימות בגדה המערבית וברצועת עזה. מדיניות הכאפה המלטפת הזו היא מה שהופכת את אבו מאזן לשליט בובה, המוכרח להסכים לתכתיבים הישראלים.
אם אלו פני הדברים, התעלומה המרכזית, אם כן, היא מהי המשמעות של אותו "משא ומתן", או בניסוח אחר מה ישראל מבקשת שיקרה בסיומו. אם ישחק לאבו מאזן המזל, ישראל תבחר פשוט להעביר את הזמן, כלומר להמשיך עוד תקופה ארוכה לקיים "משא ומתן" בעודה מהדקת את הכיבוש בגדה המערבית באמצעות הרחבת ההתנחלויות. אם לא ישחק ליו"ר הרשות מזל, הוא ייתבע על ידי ישראל וארצות הברית לחתום על "הסכם שלום" שיכשיר את המצב הנוכחי ושפירושו יהיה לא יותר מאשר "המשך הכיבוש באמצעים אחרים".