פדופילים, לא קורבנות

עד לשבוע האחרון חשבתי שהדבר היחיד שמסוגל עדיין להטריד ציניקן שכמוני הוא סרטוני התעללות בבעלי חיים. אני לא נכנס לאף כתבה שמתעדת או מרמזת על תוכן שכזה, ולכן גם דילגתי ברצון על תחקיר הקופים של "שבעה ימים" ביום שישי שעבר. מעבר לכך – כמעט את הכל סובלת העין. בכל זאת, בעידן הרייטינג, המציצנות והגרפיות המופשטת, אין יותר מדי מקום לדמיון, ואם סיפרו לך על משהו מעניין ומסקרן, תמיד תמצא דרך לראות אותו, וברוב הפעמים גם תרצה לראות אותו, למרות האזהרות על תמונות קשות לצפייה.

לכן, הופתעתי ומצאתי את עצמי מבולבל מהעוצמה שבה תפסה אותי חשיפת ערוץ 10 על הפדופילים. ההפתעה נבעה מכך שבכל צעד ושעל שעשיתי ביומיים האחרונים עלו בראשי התמונות מהכתבה. תמונות של הילדות, של העבריינים, של מסך המחשב ושל דב גילהר. ולא רק התמונות הממשיות, אלא תמונות של "מה היה קורה אם". נזכרתי איך אמא ואבא הטיפו שעות ארוכות לא לגשת למבוגרים ברחוב, וכיצד בכל פעם שהייתי מספר להם שזקן נחמד התחיל לדבר אתי באוטובוס או בסופר, היו עולים על מצחם קמטים עמוקים של תימהון וחשש. אני זוכר איך בגיל 13, אפילו בגיל בר מצווה, לא כל כך הבנתי למה. מה כל כך רע באיש מבוגר שמתחיל לדבר אתך באוטובוס? מכאן ההנחה שילדה בת 13, גם כזו שאינה מגולמת על ידי נערה בת 18, לא תמיד יודעת להבחין בין טוב לרע.

אבל זוהי קביעה אקסיומטית, לא משהו שהיה צריך בשבילו תחקירנים ובלשים. מה שבאמת היה מדהים בשידור "ילדות בסכנה" היא עוצמת התהפוכות וסערת הרגשות שטומן תחקיר שכזה בתוכו. כך הוצגו בסדרת החשיפות עברייני מין מסוכנים, ובכל זאת, באופן פרדוקסלי הדמות שהקפיאה את הדם יותר מכולם היא דווקא זו של גילהר, שעשה עבודה מצוינת בזריעת מבוכה לא רק בעיני החשודים, אלא גם בקרב הצופים בבית. הילדה שנראית כל כך תמימה היא בעצם שחקנית בגיל ההסכמה, מה שמערטל את אפקט האותנטיות. את הצ'אטים ניהלו תחקירניות ולא בנות עשרה נאיביות, מה שמקהה את תחושת הסלידה מהעבריינים. האנשים שנלכדו הם סוטים, אולם כאלה שדעתם צלולה. הם יודעים להבחין בין טוב לרע, ועל כך תעיד העובדה שכולם עברו ממתקפה שמטרתה בעילת קטינה (בהסכמה או שלא – זאת לא נדע) למגננה אגרסיבית, כשהם מבינים שטעו ברגע שנתפסו. ויותר מכל - הבעות הפנים שלהם, שהתחלפו בן רגע ממבט זחוח וחורש זימה לעיניים מושפלות שנושאות עימן קלון ובושה. כל אלה גורמים לטשטוש רגעי אצל הצופה, שלא תמיד בטוח בזמן השידור מי הטורף ומי הנטרף בסיפור הזה. ועם זאת, בשורה התחתונה מובן שמדובר באנשים מסוכנים שיש להרחיקם מהחברה בכלל ומילדים בפרט. גם מהילדים שלהם.

ומהסיבה הזו בדיוק טענתו של עו"ד גיל דחוח על העוול שנעשה לנאשמים לוקה בחסר. במאמרו "ואם אבא שלך היה פדופיל?" תוהה עו"ד דחוח האם לא ניתן היה להשיג את אותו אפקט תוך שמירה על פרטיותם של החשודים על ידי טשטוש פניהם ואי חשיפת שמותיהם. התשובה שלילית: האפקט לא היה זהה, אפילו לא דומה. ההבעות, התנועות, החששות, רגע המעצר, כל אלה היו מטושטשים יחד עם פניהם של החשודים. במשך עשרות שנים השתמשה הטלוויזיה במצלמות נסתרות, ומעולם, לפחות במקומותינו, לא הושגה תוצאה שכזו. זה כבר לא "כלבוטק" או "שומר מסך" שמתעסקות בעיקר בנוכלויות ובעבירות כספים, אלא מסמך מצמרר על תופעה שעד כה קראנו עליה רק בעיתונים, הבענו שאט נפש והפכנו מהר את הדף למדור הספורט. שבוע לאחר שידורה הראשון של החשיפה היא עדיין נמצאת בכותרות, והריקושטים יתפזרו, כפי הנראה, גם על פני השבועות הבאים. האם היתה כאן פעולת הרתעה לפדופילים והסברה אמיתית לילדים ולהורים? רק מבחן הזמן יענה על כך. אבל העובדה שהפרשיה הזו מצויה בראש סדר היום הציבורי כבר מספר ימים אינה עניין של מה בכך, בעיקר במדינה ששוכחת קסאמים חמש דקות לאחר שנפלו ושחוזרת למסלולה יום אחד לאחר מגה פיגוע או אסון באולם חתונות.

היבט מעניין נוסף לעניין הוא שמבחינה טלוויזיונית יש בחשיפות הללו משום הקלת דין לנאשמים. בניגוד למבצעי עוקץ טיפוסיים, גילהר לא מחכה שהעבירה תתבצע, אלא נכנס לחדר במהרה ולוכד את העבריין על חם לפני שהספיק לבצע את זממו. הצופה לא מספיק לבנות כמות ניכרת של מתח בטרם צועק הבמאי "קאט" וחושף את הקלפים בפני המצלמה. הסיבות לכך ברורות, שכן במצב שכזה לא ניתן לקחת סיכונים ויש גבול גם לציניות ולניסיון לסחוט רייטינג. באופן אבסורדי משהו (בהתחשב בהיבט המשפטי שאותו סיפק בצורה מעניינת עו"ד דחוח, לפיו לא יהיה קל להפליל את הנאשמים בכל הסעיפים המיוחסים להם), ייתכן מאוד שצוות ערוץ 10 אף הציל חלק מהם מתקופת מאסר ממושכת. שוו בנפשכם שהתחקיר היה הולך "עד הסוף", נותן לנו לראות איך מתפתחים העניינים. יכול להיות שבמקרה שכזה היינו מגיעים למצב של כמעט אונס, של אלימות פיזית ונפשית ושל כתב אישום מנופח עם הוכחות חותכות ועמוקות יותר. במצב הנוכחי, סביר להניח, לא יקבל איש מהנאשמים את מקסימום העונש הקבוע בחוק, בייחוד בהכירנו את מערכת המשפט שלנו, שחסה על עבריינים כבדים ובמיוחד על עברייני מין.

כך שבשל כל הסיבות הללו, הבחירה להסתכל על הנאשמים, או לפחות על קרוביהם, כעל קרבנות אינה נכונה. פניו של עבריין מין צריכות להיות חשופות ברבים, ממש כמו פניו של מבוקש פלילי או לאומני. איני רוצה לחשוב מה היה קורה אם אחד מהחשודים הללו היה בן משפחה, חבר או סתם מכר רחוק, אולם ברור שהמסר המיידי שהיה עובר לי בראש הוא "לא ידעתי שהוא כזה". עם פרצוף מטושטש ונטול שם מסר שכזה לא היה עובר, בוודאי שלא בעוצמה כזו, משום ההרתעה והסלידה מדמות נטולת פנים נמוכה לאין שיעור מכזו שמוצגת ברבים. חשוך? אולי, אבל במקרה הזה בהחלט ראוי.