פרופורציות - תולדות הסכסוך בקונגו

בפעם האחרונה שהסכסוך בקונגו התלקח לכדי מלחמה כוללת, השתתפו בה בצורה זו או אחרת תשע מדינות וכ-20 ארגונים חמושים. זה היה לפני שבע שנים. אבל שורשי העימות הזה, שעל פי מדדים שונים מהווה את המלחמה הגדולה ביותר מאז תום מלחמת העולם השנייה, נעוצים כמה שנים קודם לכן, ב-1994, ויש שיאמרו שהשורשים האמיתיים טמונים בכלל בתחילת המאה ה-20.

הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו, לשעבר זאיר, היתה פעם מושבה בלגית, כמו שכנותיה רואנדה ובורונדי. כמו כל מושבותיה לשעבר של בלגיה, גם קונגו מצטיינת בעונייה, בשחיתותה, באלימותה ובייאושה, וזאת על אף עושר עצום במשאבים טבעיים (קובאלט, נפט, קפה, אבץ ויהלומים).

כחלק מניסיונה לשמר את שליטתה באזור העשיר ביהלומים ושאר מחצבים, ובמיטב מסורת "הפרד ומשול", פילגה בלגיה את האוכלוסייה באזור והסיתה את בני ההוטו נגד בני הטוטסי ולהפך. האבחנה בין שתי הקבוצות הללו מעניינת, מפני שלא מדובר בהתפלגות אתנית רגילה, אלא בשילוב בין הבדלים אתניים כלליים והבדלי סטטוס חברתי. הטוטסי הם המשכילים יותר, ואילו ההוטו הם הקבוצה ה"עממית" יותר. כשהוטו הופך למשכיל ולבעל מקצוע חופשי, הוא הופך כביכול לטוטסי. הבלגים היטיבו להשתמש בטינה של "העם הפשוט" כלפי "העילית", והאיבה הזו התפרצה לבסוף באחד הפשעים הנוראים ביותר בהיסטוריה.

הכל התחיל ברואנדה ב-1994, אז שלט שם כבר 20 שנה נשיא בשם ג'ובנאל האביארימאנה, שהיה מבני ההוטו אולם מתון בגישתו ליחסים העדתיים. ב-6 באפריל נרצח הנשיא, יחד עם עמיתו מבורונדי השכנה, ככל הנראה על ידי קצינים קיצונים מבני ההוטו, שחששו כי הוא מתכוון ליישם בארצם את הפשרות שהושגו בהסכם השלום שנחתם בארושה שבטנזניה, וסיים סכסוך ארוך בין בני ההוטו לטוטסי בבורונדי. באותו לילה החלה השחיטה.

האו"ם, שקיבל אזהרה על הכוונה לפתוח ברצח טוטסי שלושה חודשים קודם לכן, בחר שלא לעשות דבר ואסר על מפקד כוחותיו באזור לתפוס את מאגרי הנשק של ההוטו. נשיא ארה"ב, ביל קלינטון, הסתפק ב"להרגיש את כאבם" של הנרצחים, אבל גם הוא - בהחלטה שהכתימה את שמו יותר מאלף מוניקות וסיגרים - בחר שלא לעשות דבר. צרפת בחשה באופן פעיל בקלחת ונמנעה אף היא, מטעמי האינטרסים שלה ביבשת השחורה, מלהתערב בטבח.

אך הסתבר שגם בלי יעילות גרמנית אפשר לרצוח מספר עצום של אנשים תוך זמן קצר. תוך 100 יום נרצחו כ-800 אלף בני טוטסי. בסופו של דבר הצליחו כוחות הטוטסי מארגון הרפ"ף (החזית הפטריוטית של רואנדה) להשתלט על הבירה קיגאלי ולעצור את הטבח. קלינטון וקופי ענאן התנצלו בינתיים בפני העם הרואנדי, אבל בקרב אלה ששרדו את הרצחנות של ההוטו השתרשה הנחישות, הנשמעת מוכרת להפליא: לעולם לא עוד.

הטוטסי לא הסתפקו בהבטחת שלטונם ברואנדה, והמשיכו לרדוף את ארגוני ההוטו שנטלו חלק בשלטון האימה של אביב 94' - מעין גרסה אפריקאית של החוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהם. מדיניות זו הובילה את כוחות רואנדה לפעילות מעבר לגבולותיה, בעיקר במזרח קונגו, שם מצאו לוחמי הוטו רבים מקלט.

ב-1996 פרצה מלחמת קונגו הראשונה, שהביאה לנפילתו של רודן זאיר, מובוטו ססה-סקו. ב-1998 החליט הנשיא החדש שהדיח אותו, לורן קבילה, להתנער מחסותם של הכוחות הרואנדים שהעלו אותו לשלטון. בתגובה, מיעוט הטוטסי במזרח קונגו - בני שבט הבניאמולנגה - שהחלו להתכונן להתפרצות מחודשת של אלימות כלפיהם, פתחו במרד נגד שלטונו של קבילה והציתו את מלחמת קונגו השנייה. בנוסף לרואנדה, תמכו במורדים בני הטוטסי גם בורונדי ואוגנדה. שלטונו של קבילה נראה מחוסל, ורק סיוע מסיבי מצד מדינות אחרות באזור, כולל אנגולה, זימבבואה ונמיביה, וכן סיוע לוגיסטי ואחר מצד צ'אד, לוב וסודן, הציל את שלטונו. בנוסף השתתפו בעימות הזה, שאיים להידרדר לכדי מלחמה קונבנציונלית כלל-אפריקאית, כעשרים קבוצות חמושות ממדינות שונות.

בנוסף למתיחות האתנית, עומד בשורש העימות הזה גם מאבק על אוצר המחצבים של האזור. רבות מהמדינות שזינקו לזירה עשו זאת כדי לחטוף לעצמן מיהלומי קונגו, או למנוע מאויבותיהן לעשות כך. ב-2003 עמד יצוא היהלומים של קונגו על 686 מיליון דולר. נתון זה מדרג את קונגו במקום השביעי בעולם, אולם היות שמכרות יהלומים רבים נשלטים בידי ארגוני מורדים שונים, ותפוקתם אינה נרשמת בצורה מסודרת, סביר להניח שתפוקת היהלומים של המדינה גבוהה בהרבה. בנוסף לאבני החן הללו מייצאת קונגו גם קובאלט, נפט וקפה. כלל הכנסות המדינה מיצוא עמד בשנת 2002 על 1.4 מיליארד דולר.

החשש מפני "מלחמת עולם" באפריקה לא התממש, וב-1999 התייצב הסכסוך בקווי עימות ברורים למדי, כשאת הרוב המכריע של הלחימה מבצעות קבוצות חמושות לא-ממשלתיות (שמממנות את פעילותן המתמשכת באמצעות כריית יהלומים). ב-2003, לאחר שהסכסוך גבה מיליוני הרוגים וגרם להרס מוחלט של כלכלת האזור, נחתם הסכם הפסקת אש.

אולם הלחימה בתוך קונגו עצמה, בין קבוצות מורדים לכוחות הממשלה, נמשכת ומדינות האזור לא הפסיקו לרגע לבחוש בקלחת. רואנדה, הטוענת שמורדי ההוטו ממשיכים להסתתר במזרח קונגו, מאיימת בימים אלה לשוב ולפלוש לשכנתה, ואילו כוחות "שמירת השלום" של האו"ם, שהוצבו באזור, נודעים לשמצה בחוסר פעילותם, ולאחרונה אף נחשפו מקרים שבהם אנסו חיילי האו"ם נשים מקומיות והפעילו רשת סחר בנשים.

לטענת האו"ם, הכוח קטן מדי (רק 10,000 חיילי או"ם בקונגו, בעוד מומחים מעריכים כי דרושים 50 אלף). אבל גם עם המספר הקיים לא נעשה די. במאי השנה השתלט מנהיג מורדים על בוקאבו, העיר הרביעית בגודלה בקונגו. כוח האו"ם במקום היה גדול דיו כדי לפזר את כוחות המורדים בקלות, אולם הוא לא עשה דבר. היריות היחידות מצדם כוונו אל מפגינים אזרחיים שמחו על חוסר המעש. שלושה מפגינים נהרגו.