שלב הבורגול

האשה שנכנסה לפאסט פוד הלבנוני בנהריה וביקשה פיתה עם לבנה לא ממש הסתכלה על המוכר. זעתר? שמן זית? - הוא שאל אותה תוך שהוא לש את הבצק, ומכניס את הפיתה לתנור. גם אם היא היתה מסתכלת, סביר להניח שהיתה רואה עוד ערבי שעובד במזנון. לא היתה לה שום דרך לדעת שמדובר באלוף משנה (מיל) נביה אבו רפע, מח"ט הגזרה המזרחית של צד"ל עד לפני שנה בדיוק.

"מה שהיה - נגמר. עכשיו התפקיד שלי לתת לאנשים אוכל", הוא אומר. "הרבה אנשים אמרו לי 'אתה היית מספר 2 בצד"ל, איך אתה עובד עכשיו ככה', אני עונה להם שזהו, גמרנו את השלב של הצבא".

במקום מדים ירוקים כהים של צד"ל הוא לובש עכשיו חלוק לבן, עם סמל המסעדה, שנקראת על שם הכפר שלו, אלחאסבאני. לפני כן היה כאן בורקס, הוא הכניס תנור והתחיל לעשות אוכל לבנוני מהיר – פיתות, לבנה, תבשיל של בורגול שנקרא כשכ. "בצבא לומדים הכל", הוא אומר.

בליל הנסיגה הגיע אבו רפע לנהריה. הוא בן 47, דרוזי במוצאו, נשוי ואב לארבעה ילדים. כמו קצינים בכירים נוספים הוא שוכן במלון קרלטון. אחרי חודשיים סידר לו חבר, סגן אלוף מחורפייש, בית בכפר. המעבר הקשה, הוא אומר, לא היה מלבנון לישראל, אלא מהצבא לאזרחות. "חשבתי שאני חייב לעשות משהו. יש לי ילדים, והם צריכים עתיד. הבן הגדול שלי בן 13, בלבנון היה לו הכל – בית, אוטו, אדמה – כאן אני מתחיל מאפס. בשביל הממשלה הישראלית אני כמו פועל מרומניה, אין הבדל. אבל אני לא עובד בשביל הכסף, ואם מישהו לא מוצא חן בעיני – אני לא אמכור לו", הוא שומר על שרידי הסמכות הפיקודית.

בשנת 74' הצטרף לצבא, שנה אחר כך פרצה מלחמת האזרחים. 25 שנה שירת בצבא דרום לבנון. הוא היה מהראשונים שפתחו את הגבול בין צד"ל לישראל, מולו עבד אז אחד, סגן אלוף בתחילת דרכו, פואד בן אליעזר.

על הנסיגה הוא לא רוצה להגיד שום דבר, עניין פנימי של ישראל, הוא טוען. "לא היינו במפעל שבעל הבית זרק אותנו ואנחנו עכשיו יכולים להגיש נגדו תביעת פיצויים. אבל איך אתם יכולים לעשות שלום עם הפלסטינים והערבים, ואתם זרקתם 400 אלף אנשים בדרום לבנון? אין אמת לישראל".

13 מח"טים ישראלים בתפקידים מקבילים, מאמיר דרורי והלאה, עברו על אבו רפע בתקופת שירותו, שלא לדבר על עשרות קצינים בתפקידים אחרים. יש להם את מספר הטלפון שלו, רק שניים-שלושה עשו בו שימוש מאז מאי 2000. אם הם יעברו כאן עכשיו, ויראו אותך מוכר פיתות, תגיד להם שלום? "לא יודע, אולי הם לא רוצים, אולי אני לא רוצה".

עם החיילים שלו הוא דווקא מנסה לשמור על קשר, לעזור איפה שהוא יכול. במסעדה עובדת רימה, שהיתה שומרת הראש האישית שלו. "היא הצילה אותי מהרבה דברים", הוא אומר. כאן היא מסתפקת בהכנת האוכל. אין אקשן.

6,000 אנשי צד"ל עברו את הגבול בליל הנסיגה. 3,900 נשארו בישראל שנה אחרי. כמה חודשים אחרי הנסיגה החל גל גדול של חזרה ללבנון, בעיקר של הנשים והילדים. ישראל עודדה את החזרה הזו במענקים נדיבים. בארץ נשארו אלה שצפויים לתקופות מאסר ממושכות בלבנון. מאות בודדות של משפחות הגרו לחו"ל.

שנה אחרי, מי שנשאר - כבר כאן, לפחות לכמה שנים. המרירות על הנסיגה מפנה את מקומה לשאלות פרקטיות יותר. 700 משפחות צד"ל עברו לדיור קבע, השאר עדיין נמצאות בבתי הארחה, בעיקר בצפון הארץ. על פי נתוני המנהלה הבטחונית לסיוע, 570 מהם עובדים. כולם מקבלים קצבה ומימון שכר דירה מישראל. אבל על פנסיה של אל"מ הוא יכול רק לחלום. "אולי איזה תפקיד ציבורי, או שנתיים לימודים באוניברסיטה, כמו לאל"מים הישראלים", אומר בציניות אבו רפע, בעל תואר ראשון בפילוסופיה צרפתית מאוניברסיטת בירות.

"אשתי מאוד סובלת בישראל, אבל הילדים התאקלמו מהר. יש להם מחשב, כדורגל, אם הם מתגעגעים הם מתקשרים לסבתא בלבנון. להם זה יותר קל, הם עוד לא הרגישו שיש להם אדמה שם. אבל אנחנו עוד נחזור. 3-4 שנים ונחזור. אנחנו כמו דגים, לא יכולים לחיות בלי הים של לבנון".

בינתיים הוא עובד במסעדה בערב. בבקרים הוא מבלה עם חברים מצד"ל. בחופשות הוא נוסע עם המשפחה לטייל בצפון. משער פטמה אפשר לראות את המשרד שהיה לו בלבנון. כשהוא עובר הוא לא מסתכל.