שנה ועשרה ימים לפני הבחירות לנשיאות ב-2012, דבר משונה קורה לנשיא אובמה. הוא נתפש ומוגדר כנשיא עת מלחמה, וככזה יש לו רשימת הישגים לא בלתי מרשימה במדיניות חוץ, סדרה של הבטחות שבכולן עמד, ודימוי חיובי של המפקד העליון".
מעמדה זו, הוא הכריז בסוף השבוע סופית על הוצאת צבא ארה"ב מעירק עד סוף השנה, וסיומה של המלחמה אותה קיבל בירושה - מלחמה שמטרותיה נוסחו מחדש (ובדיעבד) לפחות ארבע פעמים בימי נשיאותו של ג'ורג' בוש, שלידתה בחטא היוהרה והכוח, תשתיתה במודיעין לקוי שנעשה בו שימוש כוזב ומטעה במכוון, עלותה 4,500 הרוגים אמריקאים, 32,000 פצועים וטריליון דולרים, תוצאותיה לא ברורות והשלכותיה האזוריות עלולות להיות שליליות.
לנשיא אין אשליות לגבי מיקומה השולי של מדיניות חוץ בסדר הנושאים שמעסיקים את ארה?ב. לא היו לו אשליות שיזכרו ויוקירו לו את חיסולו של אוסמה בין-לאדן, את המדיניות שהתבררה כנבונה ביחס למצרים, את ההבטחות שמתממשות על יציאה מעירק עד חג המולד 2011 ואת הקצאת המשאבים הנוספים למלחמה בטרור באפגניסטן, בתימן ובפקיסטן. אובמה מודע היטב לכך שהכלכלה, מקומות עבודה ודעת הקהל ביחס לכיוון בו הולכת אמריקה הם שיקבעו את תוצאות הבחירות. עם 9% אבטלה, משבר חוב עצום, כלכלה מכווצת על סף מיתון כפול, האמריקאי הממוצע בוחן את הנשיא על פי מקום העבודה שלו, של אשתו וחבריו, לא לפי מקום העבודה של אחד מועמר קאדפי.
ובכל זאת, אי אפשר להתעלם מהערך המצטבר, המסה הקריטית המנהיגותית והחיובית שהתגבשה דווקא, ובניגוד לצפוי דרך מדיניות החוץ.
סילוקו של קאדפי מהשלטון (הגם שצורת הסילוק היתה, בלשון המעטה, ברברית ומיותרת), הבחירות בטוניסיה, הבחירות בעוד כמה חודשים במצרים, היציאה מעירק, מדיניות תקיפה - אולי באיחור - כלפי סוריה, מדיניות קשוחה כלפי פקיסטן, רטוריקה מסלימה נגד אירן ואפילו הכלת הסכסוך הישראלי-פלסטיני יוצרים רושם של מדיניות סדורה ואסטרטגיה ברורה במזרח התיכון.
האמת קצת יותר מורכבת - ארה?ב לא באמת השכילה לפתח מדיניות אזורית רחבה ולגזור ממנה מדיניות נקודתית בכל משבר (למעשה, מאז התפרקותה של ברית המועצות אין מדיניות אמריקאית כזו). ובכל זאת, שבמקום מדיניות עקבית וברורה אנו חוזים בסדרה של אלתורים והחלטות מקומיות הנובעות מפתאומיות משברים והתרבות משתנים ואי וודאות, הרי שארה?ב, בשלוש שנות כהונת אובמה, הצליחה במידה רבה לשמור על שלושת האינטרסים הבסיסיים שלה במזרח התיכון הרחב (פקיסטן עד מרוקו, אזארבייג?אן עד סעודיה).
האינטרס הראשון: מלחמה בטרור ובהתפשטות האיסלאם הקיצוני. השני: שמירה על קואליציית המתונים, גם אם היא כוללת דיקטטורים לא חביבים או אסתטיים במיוחד השלישי: שמירת ואבטחת זרימת הנפט מהאזור ומניעת אי יציבות שתקפיץ את מחיר החבית אל מעבר ל-100 דולרים לאורך זמן.
בשמירה על האינטרסים הללו, ראוי אובמה כנראה לשבחים על השימוש הנרחב בדיפלומטיה רב-צדדית, שאיפשרה לו ליצור קואליציות מתחלפות לטיפול בכל משבר - במצרים התיאום היה בעיקר עם בריטניה והאו"ם, במקרה של לוב עם צרפת ונאט"ו, במקרה של סוריה עם צרפת וגרמניה. את החד-צדדיות של ימי בוש - בסגנון "או שאתם איתנו או נגדנו, ובכל מקרה נפעל, גם אם לבד" - החליפה דיפלומטיה שקטה יותר ומתוחכמת יותר.
האתגר הגדול שעולה מהיציאה מעירק, ההתקוממויות בעולם הערבי, חוסר היכולת לטפל בסכסוך הישראלי-פלשתיני וריבוי האינטרסים הכלכליים של סין ורוסיה באזור, יהיה אירן. סימנים להכרה בכך צצו בניפוח האמריקאי של נסיון ההתנקשות האחרון של קבלני משנה איראניים בשגריר ערב הסעודית בארה?ב. אם אירן תנסה באופן בולט ובוטה לנצל את הוואקום שיווצר בעיראק עם עזיבת האמריקאים, הקדנציה השנייה של אובמה, או הראשונה של הנשיא הרפובליקאי שייבחר, תעמוד בסימן אירן.
אלון פנקס, קונסול ישראל בניו יורק לשעבר