צבי הנדל נפרד מחברו חנן פורת: "סמל לצניעות"

הרב חנן פורת זצ"ל עלה לגנזי מרומים והוא יושב עתה בשורה הראשונה השמורה לגדולים באמת, האהובים על בורא עולם שהינו בוחן כליות ולב ואינו מתרשם מגינוני כבוד חיצוניים של גלימות וכתרים. חנן, כפי שקראנו לו חבריו, היה סמל לצניעות וענווה ואסר עלינו להשתמש בתוארו כרב למרות היותו אחד מגדולי התורה בדורנו.

פרידה מחנן פורת:
נתניהו ספד לחנן פורת: היה מופת ודוגמה לאזרחים
חבר הכנסת לשעבר חנן פורת הלך לעולמו בגיל 67

הרב אברהם שפירא זצ"ל, שהיה בעבר הרב הראשי לישראל וראש ישיבת מרכז הרב, הישיבה המרכזית והגדולה של הציונות הדתית, עמד בשיחה עמי על גדולתו של חנן. אני זוכר שהוא אמר לי בחיוך קל ש"אילולא חנן בכנסת הוא זה שהיה עומד בראש ישיבת מרכז הרב" במענה לתמיהה שלי הוא הבהיר "אל תחשוב שזו אמירה מבודחת. זו האמת לאמיתה".

זה רק צד אחד מאישיותו של חנן פורת, שנוסף להיותו איש חינוך וגדול בתורה היה גם מנהיג ענק, שסחף אחריו רבבות צעירים בימיו הראשונים של גוש אמונים ובעת בניית עשרות יישובים בכל מרחבי יהודה, שומרון וחבל עזה. אישיותו הגדולה והמיוחדת באה לביטוי בעיקר באופקים הרחבים וברבגוניות שבו.

הוא היה פילוסוף יהודי גדול, איש חינוך ותורה שמילא בהרצאותיו אולמות עד אפס מקום בקהל ששתה בצמא כל מילה שיצאה מפיו. כך גם אפילו בחודשים האחרונים, למרות דיבורו הכבד בגין המחלה. בייחודיות שכמעט ואינה קיימת בנוף האנושי, בכפיפה אחת להיותו איש רוח דגול הוא היה גם איש מעשה מוכשר שידע להפוך רעיונות וחלומות גדולים לפרויקטים שקרמו עור וגידים והפכו למציאות - הן בתחומי ההתיישבות והן במפעלי חסד.

חנן היה איש ענק הבורח משררה ומכבוד. מנהיג בעל יכולות כמעט בלתי מוגבלות ודיפלומט בחסד שהשכיל להוביל את הקמת ההתיישבות המפוארת אפילו בתקופת שלטון מפא"י, תוך שיחות עומק אידיאולוגיות עם פרס ורבין ז"ל על החשיבות ההיסטורית של שיבת עם ישראל לכל מרחבי יש"ע.

הוא היה איש של אמת, בלי פוזות ובלי זיופים, ובשל היותו כזה לא היו לי ספקות כשאמר לי לאחר גילוי המחלה שבאמת אין בו ייאוש כלל וכלל, והוא מרגיש התחזקות רוחנית ואמונית תוך קבלת הגזירה בשמחה. עם חיוך גדול הוא הוסיף "אני יודע שזה לא נשמע הגיוני ואנושי אבל זו באמת הרגשתי". הוא חש שמחלתו הגופנית החלה בזמן עקירת יישובי גוש קטיף וצפון השומרון. ניתן היה לראות על פניו המיוסרות את הכאב והדמעות כשנושא העקירה וגירוש המתיישבים עלה לשיחה.

תמיד הרגשתי שחנן ואני משלימים זה את זה. פרשתי איתו ב-1999 מהמפד"ל אחרי שאני נבחרתי למקום גבוה ברשימה לכנסת והוא, בשל היעדר תכונת עסקנות מפדלי"ת טיפוסית שהבריחה את גדולי אנשיה, הוצב במקום נמוך ולא ריאלי. הקמנו יחד את מפלגת "תקומה" באיחוד הלאומי. לאחר אי ההצלחה בבחירות, כל אחד מאיתנו ניסה לשכנע איש את רעהו שהוא ראוי יותר להיות בכנסת. חנן אז הרים את קולו ונזף בי "יש לי עוד הרבה משימות בחוץ, אתה צעיר ממני ויש לך הרבה מה לתרום בכנסת. אני מרגיש שאתה חלק ממני ולכן זה סופי: אני פורש, אתה נכנס". זה היה חנן. ואני חב לו על כך. זאת הייתה זכות גדולה ועונג עצום להיות לצדו בחיי הציבוריים.

באחת מהופעותיו הפומביות האחרונות ביקש חנן: "בהספדים אחרי מותי אל תאמרו עלי שהייתי איש צדיק כי אני לא צדיק, ואל תאמרו שהייתי איש טוב כי אני לא מספיק טוב. תאמרו רק שכל חיי התאמצתי להיות איש טוב". סלח לי, חנן אהובי, שאיני נאמן לבקשתך. היית איש טוב. היית צדיק. אתגעגע אליך.