וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

מדינה פלסטינית? בשכם בעיקר מותשים מהרמדאן

ניר יהב

1.9.2011 / 13:00

בשכם רבים מתענגים על סיגריות שנאסרו עליהם בחודש הרמדאן, וכלל לא מוטרדים מעצרת האו"ם. התושבים עסוקים בצרות השגרתיות, וההפוגה היחידה היא מירוצי הסוסים והתיירות הבלונדיניות

הבילוי המרכזי של הילדים בשכם בשלושת ימי עיד אל-פיטר הוא רכיבה פיראטית על סוסים. התמונה מעט סוריאליסטית: בכביש הריק, המוביל מגן השעשועים אל בית הספר של סוכנות האו"ם, מתקבצים עשרות ילדים ונערים בלבוש מכופתר וחגיגי לרגל החג המציין את סוף חודש הרמדאן, ותמורת חמישה שקלים, הם זוכים לדהור על סוס מרחק של מאתיים מטרים וחזרה. הסוסים רצים במהירות, ובאורח פלא הילדים המעונבים מצליחים לשמור על שיווי משקל לא רע. שלושת ימי החג הם הזדמנות מצוינת לבעלי הסוסים באזור להרוויח כמה גרושים על גבם של הסוסים, ועל גבם של הילדים, שחולמים להיות קאובוי.

חג עיד אלפיטר בשכם, אוגוסט 2011. דרור עינב
מרוצי הסוסים הפכו ללהיט בעיר, עבור הילדים - ועבור מי שגובה כסף תמורתם/דרור עינב

זה הבוקר הראשון של עיד אל-פיטר. מרכז העיר שכם עדיין שומם ומנומנם. על המדרכות והכבישים מופיעות תזכורות אשפה להמולה ששררה כאן בימים שלפני החג - ימים של רכישת בגדים, אוכל, שתייה, נעליים וצעצועים. המעטים, שבכל זאת חוצים בשעות הבוקר את רחובות העיר, חנוטים בחליפות מהודרות ויפות וממהרים לבקר את בני המשפחה שלהם ולאחל להם חג שמח. בצהריים ילכו יחדיו למסגדים כדי להתפלל. כל מי שמדבר איתנו מודה כמה הוא שמח שהצום הסתיים. "היה חם, לח ומעייף", מסכם בקצרה עמאר, בזמן שהוא מתענג בתשוקה על הסיגריה, שנמנעה ממנו בחודש האחרון.

פתאום מראה חריג בנוף של שכם; שתי צעירות אירופאיות. מריאלה מגרמניה ואנה משוויץ מסתובבות בעיר, וזוכות למבטים משתאים מהתושבים. הן רעבות ומחפשות אחר מסעדה פתוחה, למרות ששמעו שיש חג היום. בחודשים האחרונים הן התגוררו בתל אביב, עד שלפני כמה ימים החליטו לטייל ברשות הפלסטינית. "אתמול ברמאללה עוד ראינו פה ושם תיירים, אך כאן אנחנו התיירות היחידות", הן צוחקות. "שמענו שיש כאן קצת עתיקות, אולי נלך לראות. אולי גם נקפוץ לבקר במחנה הפליטים ליד". איך התחושה להיות תייר בשכם, אנחנו שואלים. "קצת מוזר", הן מודות. "יש גם משהו מפחיד בכל התמונות של השאהידים שתלויות בכל מקום". מה בדיוק כתוב בכרזות, הן מקשות.

sheen-shitof

עוד בוואלה

איך הופכים אריזת פלסטיק לעציץ?

בשיתוף תאגיד המיחזור תמיר
חג עיד אלפיטר בשכם, אוגוסט 2011. דרור עינב
מראה חריג בעיר. מריאלה מגרמניה ואנה משוויץ, שהסתקרנו מתמונות השאהידים/דרור עינב

בין אם בגלל אווירת החג המפויסת ובין אם לאו, תושבים רבים שאיתם דיברנו מבהירים לנו שלא יקרה דבר יוצא דופן בספטמבר, לאחר הפנייה הפלסטינית לאו"ם. לא כולם ממש מבינים מה הולך להיות בדיוק בחודש הקרוב ומה הרשות הפלסטינית עומדת לעשות ("רגע, תהיה הצבעה על הקמת מדינה או לא? וומתי אמרתם שזה קורה בדיוק?"). דבר אחד הם דואגים להדגיש בפנינו: "לא יהיו שום הפגנות אלימות. התעייפנו מזה. אם תהיינה הפגנות, הן יהיו בלתי-אלימות ויסתיימו מהר".

עלא א-דין, בן 24, עובד כמנהל דוכן קטנטן של שתייה קרה וקפה בתוך גן השעשועים. העסקים בערב, לדבריו, מעט טובים יותר מאשר בבוקר. הוא מוביל אותנו לתוך הגן ומציג על אחד העמודים תמונה של אחיו, תאג', שנהרג מירי חיילי צה"ל ב-2004. בן 13 היה במותו. "גם אני חטפתי שני כדורים", הוא אומר, ומקפל את חולצתו ומכנסיו כדי להציג ראיות. "איבדתי אח לפני כמה שנים, חטפתי כדורים בכתף וברגל, בן דוד שלי נהרג באינתיפאדת אל-אקצא ואני אומר לכם בצורה ברורה: הפגנות הן חסרות תוחלת. לא ייצא מהן דבר. האינתיפאדה השנייה עשתה לנו רק רע. נהרגו רבים, נפצעו רבים, נאסרו רבים. אנו רוצים לחיות".

חג עיד אלפיטר בשכם, אוגוסט 2011. דרור עינב
אחיו של עלא נהרג מירי חיילי צה"ל בגיל 13. למרות שאף הוא נורה בעצמו, אין עלא תומך בנקמה/דרור עינב

שני חבריו של עלא, אמיר ועמאר, מסכימים לכל מילה. "מי שהתחיל את אינתיפאדת אל-אקצא צריך להיתלות בכיכר העיר", הם פוסקים. "אל תחשבו אפילו שתהיה אינתיפאדה שלישית. אין שום סיכוי". חבר נוסף שחולף באזור ושומע את השיחה, תורם את חלקו: "מה אכפת לנו, מדינה פלסטינית או לא. העיקר שתהיה לנו פרנסה". תגידו, אנחנו שואלים אותם, חברות יש לכם? הם צוחקים: "בשביל חברה אנחנו צריכים כסף. צריך לקחת אותה לשתות קפה, לבלות. איך נעשה את זה בלי כסף?".

בכיכר העיר עומד אחמד, גבר בן 55. חולצת החג שלו מלוכלכת, נעליו מרופטות. הוא מהרהר כמה שניות ואז מחליט להתקרב אלינו, לזרוק משפט מתריס. "אני לא רוצה מדינה פלסטינית, אני רוצה שישראל תשלוט כאן". הסבריו מפותלים בתחילה ונעים בין סיסמאות: הפלסטינים לא יודעים להיות מאוחדים, כל פלסטיני דואג רק לעצמו, אנחנו לא יכולים להקים מדינה, הוא אומר. אלא שתוך זמן קצר, יוצא המרצע מן השק: העוני וההשפלה הכריעו אותו, והוא מתגעגע לימים שבהם הותר לו לעבוד בישראל ולהרוויח משכורת סבירה.

חג עיד אלפיטר בשכם, אוגוסט 2011. דרור עינב
"הפלסטינים לא יודעים להיות מאוחדים, כל אחד דואג רק לעצמו"/דרור עינב

"לפני 15 שנה עבדתי במסעדה בחיפה ובמפעל בתל אביב והיה לי טוב", הוא מזיל דמעה. "עכשיו אני לא יכול להיכנס לישראל. אצלכם עוזרים לעניים ולזקנים, אבל הרשות דואגת רק לעצמה ולעשירים. לא אכפת לה בכלל מהנזקקים, מהנכים, מהעניים, מהמובטלים ומהזקנים. למי שיש כסף, טוב לו. למי שאין - הלך עליו". אתה יודע שגם בישראל מאשימים את הממשלה שהיא לא דואגת לחלשים? אנחנו שואלים אותו. "שטויות", הוא מבטל את הדברים. האם הוא שמע על המחאה נגד יוקר המחייה? "לא", הוא משיב, ומספר שאינו עובד כיום. "מדי פעם אני מוצא מוטות ברזל, ומוכר אותם בשביל כמה גרושים". וילדים יש לך? "בטח, 15 ילדים", הוא משיב, ואז נזכר ומוסיף: "שיהיו בריאים, שיהיו בריאים".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    4
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully