הם החלו להתכנס תחת מעטה אידאלימהפכני בערים רבות בארה"ב. ילדי הפרחים של שנות ה-60 שתוך זמן קצר חדרו לתודעה בכינוי "תנועת ההיפים" הפיצו מסרים של אהבה חופשית, שוויון לנשים, התנגדות לאפליה על רקע גזעי, שימוש חופשי בסמים והתנגדות למלחמות - בעיקר זו שהתנהלה בוייטנם באותם ימים. הם יצרו תת תרבות שהלכה ותפסה מקום נרחב בתודעה, בהתנהגות ובחיצוניות האמריקאית, ואחר כך בעולם כולו, כמעט.
משלל הערים הללו, בהן החלו ילדי הפרחים להתגודד בקומונות - לוס אנג'לס, ניו יורק, שיקגו, מונטריאול, ונקובר וערים רבות נוספות, נותר היום רק צומת הרחובות בסן פרנסיסקו מוקד עליה לרגל של צעירים, של זקני "שבטי" ההיפים ובעיקר של תיירים המבקשים להתחקות אחר תופעת "ילדי הפרחים". ברוכים הבאים להאייט-אשבורי, הרחובות הכי מפורסמים אולי בסן פרנסיסקו, שנחקקו מאז בתודעתו של כל אמריקאי בוגר, וגם בקרב דור הצעירים. הרחובות הללו, שאינם אומרים דבר לישראלים החיים בארץ, הם סמן דרכים עבור האמריקאים, סמן דרכים חשוב מאין כמותו בהתפתחות ערכי אומתם.
למעלה מ-40 שנה אחרי, המקום שבו נבטו הזרעים של מה שהאמריקאים מכנים תנועת ההיפים, האזור שניקז סביבו אלפי צעירים שהאמינו ביכולתם לשנות את העולם, נותר כיום כמוצג, אתר תיירות רשמי בעיר, אם תרצו. רחובות שהפכו עם השנים למוסד, ובהם מורי דרך רבים שיספרו לתייר על עלילות המקום תמורת סכום סביר. 40 שנה חלפו מאז הרעיונות המהפכניים של אותם ימים, ואיש לא ייקח מהמקום הזה את שלל צבעיו, את סגנונו הפסיכדלי. פעם השיגו ילדי הפרחים שהיו כאן את מבוקשם בחינם. היום, כל דבר כאן עולה כבר כסף. הרבה כסף.
האייט אשבורי היתה שכונה בסן פרנסיסקו שמחירי הדיור הזולים בה משכו צעירים רבים וסטודנטים לגור במקום. עד מהרה החלו להגיע גם אמנים, מוסיקאים, אנשי בוהמה וסתם צעירים לשכונה המתעוררת, ומשהו קרה במקום. ה"בום" הגדול אירע בקיץ 1967. כ-100 אלף צעירים שטפו את הרחובות הללו, שוק הסמים החל לפרוח בקרב ילדי הפרחים, ולמרות מאמצי העירייה אי אפשר היה לעצור עוד את גלי הבאים. האייט אשבורי החלה לתפוס את מקומה כמוסד של ממש, ממנו צמחו רעיונות המהפכה. יש מי שינסה לערוך הקבלה בינם לבין שוכני האוהלים של ישראל 2011, אלא שילדי הפרחים ביקשו לשנות ערכים בסיסיים בחברה האמריקאית עם יומרות עולמיות. לא מצוקת דיור, צדק חברתי ומחאת קוטג' - אלא שיוויון, הפלות, שלום, ושימוש חופשי בסמים. הערכים שהביאו לעולם, הופצו מהייאט לרחבי היבשת. תת התרבות שיצרו ובה אמנות הפסיכאדליה, הלבוש השונה והשימוש הנרחב בסמל השלום יצאו מכאן.
ג'ים סיגל, בן ה-55, מנהל חנות בבעלותו ששמה בתרגום חופשי "הסחות דעת". זוהי למעשה חנות היכולה בקלות להיות גם מוזיאון לפריטים שונים משנות ה-60. "גדלתי כאן בהייאט אשבורי ואני מנהל את החנות משנת 1976. זו היתה תקופה מאוד צבעונית. כולם נהגו להתלבש בבגדים בהירים בסגנון פסיכדלי, גברים עם שיער ארוך ולמעשה כולם רצו להגיע לכאן ולהיות חלק מתנועת ההיפים. אני זוכר היטב כילד את המוסיקה שלהקות כמו "ג'פרסון אייר פליין", "גרייטפול דד" ואחרות נהגו להשמיע בפארק שבקצה הרחוב. גם כיום השכונה נותרה מאוד צבעונית, ונחשבת עדיין לשכונה החופשית ביותר בסן פרנסיסקו. היא עדיין מושכת המון צעירים ואמנים. החנויות מאוד צבעוניות. אני לא מאוכזב כלל שהתקופה עברה כי המון עדיין נותר כאן". בסיור בחנותו המעוצבת ניתן למצוא שלל חולצות "טי" מעוטרות בסמלי השלום, בשמות הרחובות, בדיוקנאות של זמרים מאותה תקופה, כמו גם להקות, בגדים אורגינליים של ההיפים, סמלים, פוסטרים, כובעים וגם כלי עישון. הרבה צעירים נכנסים, כאילו ההיפים עדיין כאן.
"ההיפים בהחלט שינו את העולם. אמריקה היתה הרבה יותר שמרנית לפני שההיפים קמו. הם נטעו ערכים כמו שחרור האישה, שוויון זכויות לאפריקנים-אמריקנים. הם פשוט שינו הכל. הם גם הביאו לשינוי בגישה כלפי סמים. אמנם הסמים הינם דבר רע להרבה אנשים אבל מריחואנה אינה רעה ורבים בקליפורניה משתמשים במריחואנה כתרופה. ההיפים היו הראשונים לשבור את המוסכמות וזה שינה המון את אמריקה", מצהיר ג'ים. הרבה אישים שהתבלטו באותם ימים נותרו חבריו. חלקם ניגנו בלהקות מפורסמות והלכו מאז אותם ימים לעולמם. אבל הוא מדגיש המוסיקה שלהם נותרה בלבבות. "ההיפים ניסו למסד חברה חופשית. ואני זוכר שכשהייתי עוד ילד כאן, הכול היה חופשי. היו חנויות בהן הוצעו בגדים "יד שניה" ומזון שנותר במסעדות, והכל חולק חינם. אין לנו כיום חברה חופשית שכזו. סן פרנסיסקו היום היא עיר מאוד יקרה בניגוד למה שהיתה בשנות ה-60. שכר הדירה כיום מגיע ל-4,000 דולרים - פי 10 מאותם ימים, כך שזה קשה כיום להיות פה היפי".
"גם הבתים פה בשכונת האייט אשבורי הפכו למאוד יקרים, ובית עולה כאן כבר מליון וחצי דולרים. זה אחד הדברים הפוגעים בהיפים. פשוט יקר כאן. אבל עדיין נותרו כאן כמה מאות שהיו היפים בסיקסטיז, וחיים פה. רבים מההיפים גם חוזרים לבקר כי האייט השבורי היה מוקד לדור פסיכדלי. אנשים רבים באים לחנות לחפש אחר פריט כלשהוא מאותם ימים".
מייר ביי, היפית 'בדימוס', עבדה בימים ההם בחברת "פיקדילי לייט שואוז". להאייט היא הגיעה בשנת 1968 ונשארה כאן לסירוגין. במסגרת עבודתה באותה חברת הפקות, פגשה רבים מזמרי הסיקסטיז הבולטים ג'ים מוריסון, ג'ימי הנדריקס, ג'ניס ג'ופלין, אריק קלפטון, להקת החיות ואחרים. "היום אני כבר בספק אם מי מהם יזהה אותי", היא אומרת. "אי אפשר היה ללכת ברחוב כאן בהייאט באותם ימים. היו כל כך הרבה צעירים, קונצרטים פתוחים בפארק, ועימם היו הסמים וגם הצד הרע כמו חבורת מלאכי הגהנום. בהתחלה החיים השלווים בקרב ילדי הפרחים היו נחלת כולנו, אך עם הזמן פחת הרצון להתחלק ברכוש עם הזולת ועניין החומרנות החל לצוץ. למשל - מה פירוש איני יכול להשתמש במכוניתך או להתחלק עימך באשתך. במקביל הצעירים החלו לעסוק ביוגה ובעצמם כי לא רצו להיות שכפול של הוריהם. יש כיום היפים שהפכו ליאפים, אך אי אפשר להכליל, כי כל אדם הוא בפני עצמו. אי אפשר כיום לחזור אחורה לימים ההם, צריך תמיד להביט קדימה".
כיום כבר יש לביי ראייה מפוכחת על הנאיביות ששלטה אז בקרב הצעירים. "לא כולם היו נחמדים", היא אומרת. "היו כאלה שהשחיתו רכוש, בכל דירה התגודדו כמה עשרות צעירים שגרמו הרס, כשהבוגרים ניצלו את הצעירים ובעיקר צעירות. כיום אני בעיקר מתגעגעת למוסיקה, לריקודים".
ברחובות הייאט אשבורי מקפידים לשמר את המורשת שהפכה אותם לכל כך מוכרים בכל רחבי היבשת. חזיתות החנויות והבניינים צבועים בצבעים עזים בסגנון פסיכדלי, וגם על המדרכות עושים עסקים. נערה מוכרת סרטים לשיער, מקפידה על לבוש נלווה הולם, ממש כמו אז, עם פרח בשיער, תחוב מתחת לסרט. ובמקום אחר בכניסה לחדר מדרגות שרה ומנגנת להקה מקומית מהרפרטואר שלה, ומצליחה לאגד סביבה עשרות מזדמנים. ככה זה היה גם אז, אלא שהשמות היו מפורסמים. ג'ניס ג'ופלין גרה לא הרחק ממוקד הרחובות הללו, הגרייטפול דד היו שכנים וכולם שרו בפארק, ובחינם.
הם הגו רעיונות, הפיצו אותם עם לא מעט סמים, הטיפו לפשטות וגידלו שיער. מאז התפזרה האידיאולוגיה ההיפית שיצרו לכיוונים רבים, כמו גם אותם ילדי הפרחים. האידיאולוגיות לא נעלמו, הן שינו צורה. הרצון לפשטות ולעולם נקי שינה פניו להטפה בעד חיים ירוקים. הגזענות נדחקה, לפחות כלפי חוץ אבל המלחמות עדיין נותרו, וגם כאלה שארה"ב מעורבת בהן ישירות. האייט אשבורי , הרחובות המפורסמים, נותרו גם כיום מוקד עלייה לרגל לתיירים ולצעירים עם ברק בעיניים, המבקשים להיאחז עם לא מעט נאיביות ברעיונות שהוריהם הגו באותן חבורות בהן חיו יחדו. הבתים, המראות, נותרו אמנם כמו אז, אבל הרוח של פעם שסחפה דור שלם נדחקה בסופו של דבר אל מתחת לצרכי הרווח. דומה שהשימור כאן נועד לקדם קודם כל אינטרסים כלכליים, של בעלי נכסים, חנויות, אמנים, של כולם. וגם לאחר 40 שנה, זה מצליח. הרחובות שוקקים, כסף הוא שם המשחק, שום דבר כבר לא מחולק כאן בחינם.