יש המפזרים סיסמאות על שלום, אחווה ודו קיום, ויש כאלה שבאמת עושים לקירוב לבבות בין יהודים לערבים: ניהד גרמנה, המנהלת מספרה בעפולה, משרתת את לקוחותיה הערבים והיהודים כאחד, מוקירה את חיילי צה"ל על כך שהם מסכנים את עצמם למען ביטחון המדינה, זאת למרות גילויי הגזענות שזכתה להם, וגם מייחלת ליום שבו גלעד שליט ישוב לחיק משפחתו.
גרמנה היא ערביה מוסלמית, שגדלה במחנה הפליטים הפלסטיני בלאטה שבשכם, ועברה להתגורר בכפר מוקיבלה שבגלבוע בעודה בת 15. היא התחתנה עם מוחמד, קבלן שיפוצים, עמו היא הקימה בית בכפר, והביאה חמישה ילדים לעולם. כאשר בעלה נפצע במהלך תאונת עבודה, היא החליטה לקחת את המושכות לידיים, והפכה למפרנסת הבלעדית של המשפחה. היא שילבה בין עבודות חקלאיות בחממות לבין שאר עבודות סיזיפיות אחרות. בעלה מוחמד שכנע אותה לצאת ללמוד מקצוע, אבל היא חששה לתגובות שתקבל מאנשי הכפר שהתנגדו לכך שאישה תצא לעבוד ובעלה ישב בבית.
לבסוף גמלה בליבה ההחלטה והיא יצאה ללמוד עיצוב שיער בנצרת. "בילדות חלמתי להיות רוקחת או רופאה", סיפרה גרמנה בהתרגשות, והוסיפה כי "מהר מאוד הבנתי שהמשפחה לא תעודד אותי". עוד סיפרה גרמנה כי "כילדה קטנה הייתי מגהצת לחברות שלי את השיער ועושה להן תסרוקות, מעולם לא חשבתי שאהפוך את התחביב למקצוע". בתום לימודיה היא החלה לספר אנשים בביתה, במרפסת קטנה בגודל עשרה מטרים. "היו נשים שהגיעו אליי מכל הסביבה, בגשם ובימים חמים, והייתי מספרת אותן ועושה להן פן". בשלהי שנות ה-90 החליטה גרמנה לפתוח מספרה בעפולה, ועל ההחלטה סיפרה כי הכירה הרבה אנשים טובים מעפולה וכי "ידעתי שזה המקום בו אני מרגישה הכי טוב".
למרות שדאגה לשמור על קשר חם עם לקוחותיה היהודים, גרמנה הייתה עדה לגילויי גזענות מצד הלקוחות. "היתה ילדה שסיפרתי אותה במשך שנים רבות, וכשגדלה היא אמרה שהיא לא מוכנה לתת פרנסה לערבייה. מאוד נפגעתי, אבל ידעתי שזה מגיע ממקום אחר, לא ממקום של שנאה". עם השנים, לעומת זאת, גרמנה גם רכשה חברים יהודים. "אני לא מבדילה בין יהודים לערבים. בשבילי כולם בני אדם שווים. אני חושבת שבלי הפוליטיקה בין שני הצדדים יכולנו לחיות באחווה ושלום", סיפרה.
בשנת 2007 נפטר בנה של גרמנה, תאיר, מדליפת גז בביתו, והוא בן 27 בלבד. "הוא נפטר יחד עם בת זוגתו חודשיים ספורים לפני חתונתם", סיפרה בעצב, והוסיפה כי "החברות היהודיות שלי הגיעו בהמוניהם בימי האבל, כאילו היינו אחיות, אני אוהבת אותן אהבת נפש".
גרמנה ניתבה את העצב הגדול לעשייה: היא פתחה שני בתי ספר לספרות, האחד באום אל פאחם, והשני בעפולה. לצד בית הספר בעפולה גם פתחה מספרה חדשה, במקום זו הקודמת, לה קראה "שירי". התלמידים במוסד המרשים זוכים ברכישת ידע במקצועות הספרות, בניית ציפורניים, קוסמטיקה ומסאז'ים. ברוח הדו-קיום, התעקשה גרמנה לרכוש גם חוברות לימוד לקורסים בשפה העברית.
אתי פרץ, חברה קרובה ולקוחה קבועה של גרמנה, דיברה על חברתה בהערכה רבה ואמרה כי "מדובר באישה מיוחדת ויוצאת דופן. הכרנו דרך המספרה והפכנו לחברות טובות. מבחינתי אין הבדל ביני לבינה. אנחנו מניחות את כל הסכסוך בצד, ומתרכזות בחברות שלנו". דדה חדד, המשמש כמורה בבית הספר, סיפר שבתוך כתלי בית הספר אין הבדל בין אחד לאחר, ואמר כי "אנחנו מלמדים כאן יהודים וערבים יחד, ללא כל הבדל. זו המספרה היחידה שאפשר למצוא בה ערבים ויהודים היושבים ומדברים זה לצד זה". עוד סיפר חדד כי "מעולם לא היו לי חששות ללמד פה, אני מרגיש שכולנו כאן משפחה אחת גדולה".
גרמנה משרתת ברצון לקוחות יהודים, כמו גם חיילים, להם היא גם מעניקה הנחות ומבצעים. "אני מאוד מעריכה כל חייל שמשרת בצה"ל ומגן על המדינה, ולכן חשוב לי לתת לו הרגשה טובה כשהוא מגיעה אליי". אחרי שכבר הגשימה חלום גדול והקימה את בית הספר בעפולה, נותרו לגרמנה עוד שני חלומות גדולים. "אני מתפללת לרגע בו יגיע השלום, ולרגע בו גלעד שליט יחזור הביתה". באחד מימי העבודה במספרה שודרה תכנית טלוויזיה שעסקה בחטיפת החייל השבוי בעזה, גרמנה פרצה בבכי. היא מספרת כי הלקוחות שלה טענו כי זו הפעם הראשונה שראו ערבייה מוסלמית הבוכה על חייל יהודי. גרמנה סיפרה כי הבהירה אז ללקוחותיה כי "גם לי יש לב, במיוחד אחרי שאיבדתי בן. כואב לי מאוד על אימא שלו ועל משפחתו. אני מחכה בקוצר רוח ליום שבו הוא ישתחרר מהשבי".