תאומת מנגלה: "חייבים לשים יד על המסמכים הנמכרים"

יונה לקס תישא הערב (חמישי) את עיניה לעבר קונטיקט שבארה"ב, ותצפה לבשורה. בעיר סטמפורד, יעמיד בית המכירות הפומביות "אלכסנדר" למכירה פומבית 31 יומנים, מחברות וכתבי יד, שבהם נפרשים על פני כ-3,380 עמודים הגיגיו של אדם שהכירה מקרוב ובמידה רבה עיצב את חייה, אף שמעולם לא החליפה איתו מילה: ד"ר יוזף מנגלה.

לקס, העומדת בראש עמותת תאומי מנגלה בישראל (ובעצם בעולם כולו), מפללת שיימצא גוף מוזיאוני או מחקרי, רצוי יהודי, שיגייס את 300-400 אלף הדולרים הנחוצים כדי לשים יד על הפריטים הללו, ולאפשר את בדיקתם לפרטי פרטיהם ושימורם ההיסטורי. מי יודע, היא תוהה, אולי יימצאו בהם עוד פרטים על תוכניתו השטנית של "מלאך המוות מאושוויץ", שיבארו מה ניסה לעשות בה ובעוד מאות זוגות תאומים, יהודים וצוענים, שעברו דרך מעבדת הניסויים שלו בין השנים 1943 ל-1945. "יד ושם צריך לשים יד על הרישומים האלו", אמרה השבוע בביתה בתל אביב, בראיון לוואלה! חדשות, "ולו למען ההיסטוריה".

יש לציין כי לפחות ב"יד ושם", כבר הוחלט לא להשקיע ברכישה. בארגון מסבירים זאת בכך שמדובר במסמכים שכתב מנגלה בערוב ימיו, בדרום אמריקה, שאין בהם מידע בעל ערך מספק. "בית המכירות הפומביות פנה אלינו וסיפר לנו על האוסף לפני כשנה", נמסר לפניית וואלה! חדשות מטעם הנהלת יד ושם. "נציג מטעם הארכיון בדק את האוסף ביוני 2010 ולמד כי המחברות כולן נכתבו על ידי מנגלה רק לאחר המלחמה, ורובן כוללות הגיגים שאינם אוטוביוגרפיים. בדרך כלל, יד ושם אינו נוהג לרכוש תיעוד מן הסוג הזה, מה גם שבית המכירות דרש עבורן תשלום גבוה מאוד. לכן הבהרנו לבית המכירות שלא נרכוש את האוסף. ראוי לציין כי העברתו של תיעוד מן הסוג הזה ליד ושם היא בעדיפות משנית בסדר העדיפויות שלנו".

לפי תקציר המסמכים, שפורסם באתר בית המכירות, נראה כי רובם עוסקים באידאולוגיה, בהצדקת מחנות הריכוז, בגינוי משפטי נירנברג, ובתיאור קורותיו לאחר השואה, ובין היתר הימלטותו מגרמניה ומאמציו להתחמק מ"ציידי הנאצים" במשך השנים. התייחסות קונקרטית לניסויים שביצע באושוויץ ככל הנראה אינה מופיעה שם – אך לקס, שבחנה את פרטי התקציר, בכל זאת סבורה שביד ושם עושים טעות. "גם אם אין שם כנראה עוד פרטים קונקרטיים על הניסויים שהוא ביצע בנו, עדיין ניתן ללמוד מהם רבות עליו כבן אדם, על דעותיו ועל ההתנהלות שלו".

מעבר לכך, היא גם סבורה שבכל זאת יש לבחון בעומק רב יותר את המסמכים, ולבדוק אם בכל זאת מסתתרים בהם עוד רמזים לגבי הניסויים שנערכו. עד היום, לדבריה, עדיין רב הנסתר על הגלוי בכל הקשור לחומרים השונים שהוזרקו לה וליתר התאומים. מתוך מעט יותר מ-100 שעדיין חיים כיום, היא אומרת, רבים סובלים עדיין מבעיות רפואיות שונות, שמקורן אינו ברור. "לכל האנשים האלו חסר דבר כל כך אלמנטרי שיש לכל אחד", היא אומרת, "וזו היסטוריה רפואית".

ויש עוד סיבה: גם מנהל בית המכירות כבר התראיין לתקשורת והביע תקווה שמוזיאון ירכוש את הפריטים, כדי למנוע את נפילתם לידי גורמים פרטיים עלומים (כמו זה שמחזיק בהם כיום ומוכר אותם, שזהותו לא פורסמה). לקס מסכימה: "אם הם לא יגיעו למוזיאון, הם ייפלו לידי ניאו-נאצים שיעשו ממנו גיבור".

פרשת המכירה העלתה השבוע זיכרונות כאובים אצל לקס. "הגעתי לאושוויץ בגיל 13, לאחר פינוי גטו לודז'. יצאנו מהרכבת והוא עמד שם, וסימן בידו - זה הולך לשם, וזה נשאר", תיארה את הליך הסלקציה הידוע. "כך, בהינף יד, הוא הורה לאחותי התאומה להישאר – ואותי שלח לגזים. התחלנו ללכת, וכבר ראיתי את האש מהארובות של הקרמטוריום והרחתי את הבשר השרוף - אבל אז, אחותנו הגדולה שהייתה איתנו עשתה דבר אינסטינקטיבי והירואי. היא נפלה אפיים ארצה, השתחוותה למנגלה והתחננה בפניו שלא יפריד בין שתי אחיותיה הקטנות התאומות, כי הן מעולם לא נפרדו מאז נולדו. כשהוא שמע שאנחנו תאומות, הוא שלח מיד קצין, שהוציא אותי משער הקרמטוריום. כעבור יומיים הוא צירף אותנו למעבדה".

היא שהתה במתחם הניסויים כשנה. "בכל התקופה הזו לא דיברנו בינינו, כי הסבל היה כה רב", היא נזכרת. "היינו יצורים מפוחדים, חלשים, לא מסוגלים להוציא הגה. אף אחד לא דיבר איתו, רק מילאנו את ההוראות שלו ושל עוזריו. כל בוקר הוא היה מגיע לצריף ובוחר את מי שרצה באותו יום לניסויים. כל אחד רק ניסה להימלט מהמבט שלו, שלא ישים לב, אולי נצליח לעבור את היום בשלום".

עם פירוק המחנה ובריחתו של מנגלה, יצאה לקס יחד עם "צעדת המוות" מערבה, לגרמניה, עד שלבסוף נמלטו החיילים הגרמנים מאימת הצבא האדום, והיא נותרה חופשייה. "מאז", היא אומרת, "אני מקדישה את כל פעילותי לנושא השואה". תחילה חזרה לפולין, אחר כך עברה לאנגליה, ולבסוף עלתה לארץ ב-1948, ועד מהרה הקימה את עמותת תאומי מנגלה, העוסקת בתיעוד, הסברה וגם פתרון בעיות שונות עבור התאומים הניצולים. מעבר לפעילותה בעמותה, היא גם חברה בוועד המנהל של הקרן לרווחת ניצולי שואה, בוועד המנהל של מרכז הארגונים ובוועד המנהל של העמותה הפרלמנטרית לסיוע לניצולי השואה. היא מרבה להופיע ולהרצות בכנסים, ובפני חיילים ותלמידים.

במסגרת פעילותה, ניסתה לאורך השנים להתחקות אחר מנגלה ולגלות להיכן נעלם, אך ללא הצלחה - והיא מלאה ביקורת על ממשלות ישראל לדורותיהן, שלא עשו די לדבריה כדי ללכוד אותו (ביקורת לה שותפים רבים). גם לאחר מציאת גופתו בברזיל ב-1985 ובדיקת ה-DNA שאישרה סופית ב-1992 כי זו אכן גופתו (הוא מת בטביעה ב-1979), היא המשיכה במאמציה להתחקות אחר עקבותיו, בניסיון לאתר עוד מסמכים או עדויות אחרות שיוכלו לשפוך אור על הפרוצדורות ה"רפואיות" שעברו היא ועמיתיה.

במסגרת מאמציה, אף הגיעה להישג נדיר ב-1991, כשהייתה ככל הנראה חוקרת השואה היחידה בעולם שהצליחה להיפגש עם בנו של מנגלה, רולף, שהיה ילד קטן בתקופת המלחמה. המפגש נערך בבית כנסת בעיר פרייבורג שבגרמניה. לצערה, גילתה שגם לו אין דבר לתרום לה מבחינת מסמכים, אך היא הופתעה לגלות שהוא מסויג לחלוטין מפועלו של אביו, ועד כדי כך הוא מתבייש בו, שאף החליף את שם משפחתו. הוא אף הגדיל לעשות והחליף אותו לשם יהודי - אך לדבריה, הוא השביע אותה שלא תפרסם את השם: "הוא אמר לי, 'אני ומשפחתי רוצים לחיות בשקט, ולכן את היחידה שאני נפגש איתה'". הקשר ביניהם עוד נשמר, ולקס מחזיקה באסופת מכתבים ממנו.

עשור לאחר מכן, ב-2001, קיבלה לקס גישה לארכיון של מכון מקס פלאנק, המכון המדעי הלאומי הגרמני, גלגולו המודרני של "מכון קייזר וילהלם" ששמו שונה לאחר המלחמה. למכון זה שלח ד"ר מנגלה את תוצאות "מחקריו" - אולם גם שם גילתה כי כמעט ואין מסמכים. "אמרו לנו שם שאם נותרו עוד מסמכים, ייתכן שהם הוחרמו בידי הצבא האדום, ונמצאים ברוסיה". באותו ביקור נאמה לקס בפני המכון, ובעקבות זאת פירסם המכון הכרזת התנצלות רשמית בפני העם היהודי, על הסבל הנורא שנגרם לו בחסותו.

השבוע, כשעיינה בתקציר היומנים שעומדים למכירה, צד את עינה פרט אחד, שלדבריה לא היה ידוע לדבריה עד כה – ועשוי להעיד על כך שכנראה לא נותר עוד מה לחפש. "הוא כתב באחת המחברות שאחרי סגירת אושוויץ, הוא שרף את כל המסמכים שנותרו בידיו. זה הזכיר לי שכשהתכוננו לצאת ל'צעדת המוות', באמת ראינו את מנגלה מתרוצץ ואוסף ניירות מכל הבא ליד, לפני בריחתו. הוא כנראה עסק אז בהשמדת הראיות למעשים הכביכול 'רפואיים' שעשה, שכנראה היו מנוגדים גם לחוק הגרמני".

"בסופו של דבר", מסכמת לקס, "די ברור שלא היה באמת שום ערך מדעי למה שמנגלה 'חקר'. זה הסתכם בעינוי של קורבנות חסרי ישע, תוך שיכרון כוח וניצול המעמד שלו. הוא לא העניק שום תועלת לעולם, ולא היה בפניו שום מעצור בדרך לסיפוק האגו והיצרים הסאדיסטיים שלו. אבל מעבר לכך, הוא גם הוסיף חטא על פשע, כשלא העביר את המידע הלאה. המידע שאפשר היה יכול לשרת את אוכלוסיית העולם, אבל הוא לקח עמו הכל לקבר". ולסיום, היא מבקשת להדגיש נקודה נוספת: "יש כיום מגמה לסלוח. אני אומרת חד משמעית: אסור לסלוח".