לקראת יום ירושלים: האם יש סיכוי לחילונים בעיר?

יום ירושלים שיצוין השבוע, הפך בשנים האחרונות מיום חג ליום אבל. כותרות העיתונים ניצלו את המועד כדי להזכיר, מדי שנה, שירושלים היא העיר הענייה ביותר בישראל. המצעד החגיגי ברחובות הבירה, נראה מגוחך על-רקע דעיכתה המתמשכת של העיר.

דווקא השנה, אחרי שירושלים כבר הוכרזה כעיר אבודה מעל כל במה אפשרית, נשמעים קולות אחרים, המבטאים אופטימיות זהירה. "ירושלים היא עדיין עיר עם המון בעיות, אבל המצב הרבה יותר טוב מאשר לפני כמה שנים", אומרת אלישבע מזי"א, מנכ"ל ארגון "רוח חדשה", שפועל לחיזוק אוכלוסיית הצעירים בירושלים. "יש תחושה של אופטימיות".

עמית אהרנסון, מבקר המסעדות של המקומון הירושלמי "כל העיר", מסכים עם הקביעה שדברים משתנים בירושלים. "נפתחים עוד ועוד מקומות חדשים ומעניינים. המסעדה הכי פופולרית בתל אביב, מסעדת מחניודה, נמצאת בכלל בירושלים. זו אולי הדוגמא הכי בולטת לשינוי, אבל יש עוד הרבה מקומות אחרים. משהו טוב קורה בעיר".

מוקד השינוי, אומר אהרנסון, הוא שוק מחנה יהודה. מסעדות הפועלים הוותיקות של השוק עדיין מלאות בשעות הצהריים, אבל הן לא לבד. בתי הקפה שנפתחו בין הסמטאות, והפאבים שפועלים ברחובות הסמוכים בשעות הלילה, הפכו את מחנה יהודה לאזור בילוי הומה ואופנתי. "אין שילוב כזה בשום מקום אחר בארץ, כולל שוק הכרמל בתל-אביב", אומר אהרנסון, שמסקר גם את זירת האוכל התל-אביבית, במסגרת בלוג האוכל שלו.

לא מעט פוליטיקאים היו שמחים "לגזור קופון" על האווירה החדשה בירושלים, אבל אהרנסון מאמין שהקרדיט מגיע לבעלי המסעדות ומקומות הבילוי. "אני לא חושב שכל המקומות שנפתחו בשנים האחרונות הם תוצאה של מהלכים פוליטיים. אנשים ראו שיש בעיר ביקוש למקומות איכותיים ומעניינים, חשבו על קונספט מוצלח, והחליטו ללכת עליו. זה מה שגרם לשינוי האווירה בעיר".

למרות האווירה החדשה, אי אפשר להתעלם מהבעיות הישנות. גם מי שנהנה מקפה הפוך במחנה יהודה, יוצא לאחר-מכן לפקק התנועה התמידי ברחוב אגריפס, הנזק האחרון ברשימת נזקי הרכבת הקלה. "ברור שטרם נפתרו כל הבעיות של ירושלים", מבהירה אלישבע מזי"א. "אבל יש התקדמות".

מזי"א הגיעה לירושלים בשנת 2003, כסטודנטית באוניברסיטה העברית. "תכננתי ללמוד פה שלוש שנים ולחזור לתל-אביב. לא ראיתי בירושלים עיר שאפשר להשתקע בה", היא מספרת . שמונה שנים לאחר מכן, היא עדיין כאן, ועומדת בראש הארגון שמנסה, לדבריה, "להציל את ירושלים", באמצעות משיכת אוכלוסייה צעירה ומשכילה לעיר.

"ירושלים קנתה אותי דרך המעורבות החברתית. בעיות שגורמות לאנשים אחרים לעזוב, גרמו לי להישאר. אני נמשכת לאתגרים, תמיד חלמתי להיות מהפכנית. אבל ברור לי שהרבה אנשים לא רואים את הדברים כמוני. האוכלוסייה הצעירה בעיר מחפשת איכות חיים. המטרה שלנו ב'רוח חדשה' היא לגרום לאנשים להישאר בירושלים בגלל שטוב להם פה, לא בגלל שזה נורא חשוב".

איך עושים את זה? "אנחנו פועלים בהרבה מישורים והרבה מקומות בעיר. החל מארגון אירועי תרבות במרכז העיר ועד להקמת גן ילדים בקרית יובל. אנחנו מנסים להתמודד גם עם מצוקת הדיור, באוקטובר היינו חלק מקבוצת רכישה חילונית, שזכתה במכרז לרכישת 80 יחידת דיור בשכונת קריית מנחם". בנוסף, 'רוח חדשה' יזמה פרויקט מתמחים עירוני, שמסייע למאות סטודנטים למצוא עבודה בתחומי ההכשרה שלהם. "כל הדברים האלה הם חלק מניסיון לשפר את איכות החיים כאן, באמצעות עבודה סיזיפית של בנייה ויצירה".

"הרבה פעמים שואלים אותי - תכלס, כמה צעירים הבאתם לעיר? כמה אנשים הצלחתם להשאיר? אני עונה שכל בן-אדם שמחליט לבוא לכאן, או להישאר כאן, זה סיפור גדול בפני עצמו. ההצלחה שלנו נבנית לאט, אבל עם הזמן תיווצר מסה קריטית שתשנה את פני העיר".

יש מי שמסרבים להתרשם מהמאמצים של מזי"א וחבריה. "יש בירושלים המון פעילות אזרחית, אנשים טובים שמנסים לעורר שינוי. אנשים משקיעים מאמצים אדירים בהרמת אירועי תרבות, הפגנות נגד החרדים, הקמת קומונות ודברים דומים. אבל יש מציאות דמוגרפית שאותה אי אפשר לשנות", אומר דורון, סטודנט שמסיים השנה את לימודיו בירושלים ומתכוון לעבור למרכז.

דורון מזכיר כדוגמא ל'מציאות הדמוגרפית" את סגירת מגזין הבילויים "טיים אאוט ירושלים", שיפסיק להתפרסם בקרוב, שנה לאחר השקתו. "בכל ירושלים יש רק ארבעה בתי קפה שפתוחים בשבת בבוקר, אז ברור שאין קהל למגזין בילויים שבועי. החילונים כאן הם מיעוט בסכנת הכחדה. ירושלים לא שייכת לנו, אלא לחרדים ולערבים".

אלישבע מזי"א מסרבת לקבל את הניתוח הזה. "אם תשאל את האדם הממוצע ברחוב, כמה מתושבי ירושלים הם חרדים ,הוא יגיד – לפחות חצי. בפועל, החרדים הם 22% מהאוכלוסייה היהודית. יש כפייה דתית שצריך לפעול נגדה ויש מאבק על הצביון החילוני של שכונות בעיר, אבל אנשים מגזימים בהערכת גודלם והשפעתם של החרדים".

"ירושלים היא עיר של שכונות. יש שכונות שהיו חילוניות והפכו לחרדיות, כמו רמות אשכול. זה מבאס, אבל בלתי-הפיך. האתגר הוא למנוע את התסריט הזה בשכונות אחרות, כמו קרית יובל. אחת הדרכים, אגב, היא למצוא פתרונות למצוקת הדיור של החרדים. הפתרון הנכון בשביל ירושלים הוא שמירה על אופיין הדתי של השכונות בעיר, כדי שלכל אחד יהיה מקום שמתאים לו".

ומה לגבי שכונות מזרח העיר? יום ירושלים נועד לציין את 'איחוד העיר', אבל מזי"א מודה שבפועל, ירושלים מחולקת. "זה נשמע מאוד תל-אביבי, אבל אני לא מרגישה ביום-יום את הבעיות שקשורות למזרח העיר. הסיפוח של מזרח העיר הוא על הנייר. חוץ מימנים הזויים, אנשים לא מסתובבים שם".

גם אור רפופורט, 25, סטודנט שעבר לעיר השנה מקיבוץ בצפון, מגדיר את ירושלים "עיר של גטאות". אבל בניגוד למזי"א, הוא לא חושב שצריך לשמור על ההפרדה הזו. "כל אחד סגור בשכונה שלו ונאחז בדעות הקדומות שלו. לא נוצר שום שיח בין הקבוצות".

הוא היה רוצה לחיות בשכונה מעורבת, אבל מבין שבמצב הנוכחי, זה כמעט בלתי אפשרי. "אנחנו צריכים לעבור דרך ארוכה עד שהחלום הזה יהיה בר הגשמה. אבל אני חושב שאם יש איזשהו עתיד לירושלים, זה עתיד של חיים משותפים, לא של הפרדה הרמטית בין אוכלוסיות".

רפופורט, שפעיל בתנועת הצעירים "התעוררות", רואה את עצמו נשאר בירושלים. "אין רגע דל בעיר הזו. החיים כאן מרתקים. התרחשות רודפת התרחשות, ובשביל בן אדם כמוני, שמחפש עניין ופעילות, ירושלים היא המקום להיות בו". ומה לגבי תל-אביב? "תל-אביב זה... לאנשים אחרים", הוא עונה בדיפלומטיות.

"אמא שלי מוכנה לקנות דירה בתל אביב בשביל להוציא אותי מירושלים", מספרת אלישבע מזי"א. "אבל אני יודעת שהמאבק על ירושלים הוא מאבק על המדינה כולה. הבעיות שקיימות בירושלים מתחילות לצוץ גם במקומות אחרים, אפילו ברמת אביב יש עכשיו עימות בין חילונים לחרדים על אופייה של השכונה. אם נוותר את ירושלים, במוקדם או במאוחר, המדינה כולה תיפגע".