פרשנות: אסד מנסה להסב את תשומת הלב מהבית

אירוע כמו שהתרחש היום בגבול סוריה לא היה קורה בימיו הטובים של חאפז אל אסד; סוריה של חאפז – ואפילו במרבית שנותיו של בנו, בשאר – היתה מדינת משטרה מסודרת, בה שום תנועה של מפגינים או מתנגדים לא היתה אפשרית ללא ידיעה או אישור של המשטר. בימים הטובים ההם, הקפיד המשטר הסורי לשמור מכל משמר על השקט ברמת הגולן; אמנם, סוריה סייעה ושיתפה פעולה עם החיזבאללה והחמאס, אך בגולן נשמר שקט מוחלט.

סוריה של הימים האחרונים אינה סוריה שהכרנו: כיסאו של אסד התערער, והוא איבד שליטה במצב במדינתו. הלחץ בו בשאר נתון דוחף אותו למהלכים שעניינם הוא הסבת תשומת הלב מהנעשה בסוריה אל האויב הרגיל והמוכר - ישראל.
מוקדם מדי להעריך אם מה שאירע כאן זה אובדן שליטה או שהיה ממש עניין מכוון של המשטר בדמשק להתססת פני השטח. יום ציון הנכבה, שהפך לאירוע תקשורתי מרכזי, בוודאי הקל, סייע ואולי אף הגביר חלק מהמתרחש נגד עינינו בגבול הסורי. עם זאת, אם מדובר בעוד אירוע במסגרת יום הנכבה – בו פלסטינים הוסתו או יצאו באופן ספונטני להפגין – ויצא מכלל שליטה, ישראל וסוריה יוכלו להכיל את האירוע, למרות הנפגעים. אם מדובר במהלך סורי מכוון, המשמעות היא שישראל תיאלץ לחיות מעתה ואילך בגבול הסורי בערנות גבוהה הרבה יותר משהיתה רגילה.

עד היום, השקט בגבול הסורי נשמר פחות או יותר, בעיקר בגלל ההקפדה הסורית שלא לאפשר לתושביהם להתקרב לגבול. כשהצבא הסורי רוצה למנוע גישה מאזרחיו, הוא לרוב עושה זאת היטב, כפי שראינו גם בשבועות האחרונים בעוצר שאסד הורה להטיל בערים מסוימות. במקרה הנוכחי, מישהו בסוריה כנראה איפשר למהומה לפרוץ. הזמן יגיד אם מדובר באירוע נקודתי בלבד.

התקרית במג'דל שמס ממחישה עד כמה סוריה פלסטינית, וכיצד ציון הנכבה והדרישה לזכות השיבה עדיין מהוות חומר נפץ, שישראל נאלצת להתמודד איתו מחדש מדי שנה בשנה. כ-400 אלף פלסטינים חיים בסוריה; הם אמנם לא נהנים מזכויות אזרח, אבל יחסית לאחיהם בלבנון, הם חיים בנוחות יחסית. כל השנים הללו הם לא הפריעו למשטר הסורי, ועל רקע כך מענין עוד יותר לראות מה יהיה יחס משטר אסד לאירועים.