לרגל יום השואה מתארח בשיח הרבנים של וואלה! חדשות רבי מנחם מנדל טאוב, האדמו"ר מקאליב, ניצול שואה וממפורסמי האדמו"רים בציבור החרדי. כמי ששרד את מחנות המוות, מקדיש האדמו"ר את כל חייו לשימור זכר הנספים ולהנחלתו לדורות הבאים, ועל כן הרבי מקאליב מזוהה עם השואה יותר מכל אדמו"ר אחר בציבור החרדי. השואה, אשר היוותה בעיני ניצולים רבים גורם מרחיק מן האמונה היהודית, נתפשת בעיני האדמו"ר הישיש, שמרבה להרצות על הנושא בפני קהלים חרדיים וחילוניים כאחד, דווקא כמקור לאמונה. בעצרות ואירועים ציבוריים הוא מקפיד להנחיל את זכר השואה על ידי מנהג שזכה לכינוי "מעמד שמע ישראל", במהלכו הוא מבקש מכל הקהל לעמוד על רגליו ולהכריז יחד עמו את הפסוק לזכר הנספים.
האדמו"ר מקאליב נולד באיזור טרנסילבניה שברומניה לשושלת אדמו"רי קאליב, דור שישי לרבי יצחק אייזיק מקאליב, שייסד את החסידות לפני כ-230 שנה ואשר קברו מהווה עד היום מוקד עלייה לרגל. בטרם המלחמה הספיק האדמו"ר להתחתן, וזמן קצר אחר כך, עם פלישת הגרמנים להונגריה, כשהוא בשנות ה-20 לחייו, נשלח יחד עם כל אחיו ואחיותיו למחנה הריכוז אושוויץ. שנותיו במחנה נותנות אותותיהן עד עצם היום הזה, כאשר הסימן הבולט מכולם הוא היעדר הזקן אשר נחשב בדרך כלל לחלק בלתי נפרד מהופעתו החיצונית של כל אדמו"ר; לפי הערכות, במקרה של האדמו"ר מקאליב הזקן ניזוק במהלך השואה, כתוצאה מניסויים שהובילו להפסקה של צמחית השיער.
כל האחים לבית משפחת טאוב נספו בשואה, פרט לאדמו"ר עצמו ושתיים מאחיותיו. עם סיום המלחמה, פנה האדמו"ר לשוודיה, שם התאחד עם רעייתו, הרבנית שפרה, לאחר שנתיים של ניתוק בזמן השהייה במחנה. בני הזוג נסעו לארה"ב לכמה שנים, וב-1963 עלו לישראל, אז החל האדמו"ר בהקמת מוסדות החסידות בישראל. כיום, לחסידות קאליב ישנם מוסדות בראשון לציון, בני ברק וירושלים.
בשנים האחרונות הכריז האדמו"ר על כוונתו להקים מוזיאון חרדי להנחלת זכר השואה שייקרא "שמע ישראל אני מאמין". לדברי האדמו"ר, מוזיאון "יד ושם" אינו מדגיש מספיק את סוגיית אמונתם של הנספים והניצולים, והוא מתכוון למלא חלל זה באמצעות הקמת מוזיאון חרדי. כבר לפני כמה שנים הוכנו תוכניות לבניית המוזיאון באולם של חסידות קאליב בירושלים, אך בשל קשיי מימון שהתעוררו עקב המשבר הכלכלי שפקד את ארה"ב , הן הוקפאו לעת עתה.
כניצול שואה, מה לדעתך צריך להיות המסר המרכזי שצריך להילמד מהשואה בימינו?
"בזמן המלחמה, כשהייתי בגטו ורשה, אספו אותי עם אנשים נוספים וסגרו אותנו יחד מאחורי דלתות של ברזל במשך יומיים בלי אוכל ובלי שתייה. לכל אחד מאיתנו היו בכיס כמה פירורי לחם שנותרו. קיבצנו יחד את כל הפירורים ושמרנו אותם למקרה שמישהו יחל לגסוס. כל אחד מאיתנו היה מוכן לתת את הפירורים שלו לשני. ומה קורה היום? מאיפה נוצרה היריבות והקנאה הזאת האחד לשני?
אני שומע כל הזמן שישנם מי שעולים ובונים בארץ ישראל, ואז מגיעים מי שמכנים עצמם 'שמאלנים' וחוברים לערבים, ששפכו ושופכים את דמנו, ופועלים לעצור את הבנייה ולהרוס. אני לא מבין את זה, הרי גם הם חיים פה בארץ ישראל, מאיפה הקנאה הזאת? אחד בונה והשני סותר, איך זה יכול להיות? לי יש זכות לשאול את השאלות האלה משום שבעשרות השנים שאני מתגורר כאן מעולם לא הייתי שייך לאף מפלגה, אני שונא את כל המפלגות, ואוהב את כל היהודים השייכים אליהן. העובדה שאין אחדות היא הגרועה ביותר. בגטו וורשה ובאושוויץ, כשקיבלנו יחד מכות, היינו באחדות".
מדי שנה ביום השואה מועלות טענות כנגד הציבור החרדי על כך שהם אינם עומדים בצפירה, מה תשובתך לטענות?
"כל דבר שאדם עושה צריך שיהיה עם 'תכל'ס'. הסיבה שעומדים דום בצפירה היא בשביל שיהיה בכך זכר לנספים. אבל זה עצמו שאתה עומד בצפירה מה זה עוזר ב'תכל'ס' לנשמות של ששת מיליון הקדושים שנספו? לפי דעתי כדאי שיהיה חוק שכאשר עומדים דום, חילונים וחרדים כאחד, יגידו גם 'שמע ישראל'.
פעם שאלו את הגבאי שלי, מה אתה עושה כשאתה בנסיעה באוטובוס ויש צפירה, הוא השיב שהוא מוציא משניות ולומד לזכר קדושי השואה. זה, לדוגמה, עניין שיש בו 'תכל'ס'".
מה דעתך על הטיפול לו זוכים ניצולי השואה בישראל?
"לפני למעלה מ-60 שנה (1947, מ"ל) התכנסה בשוויץ ועדת אונסקו"פ, הוועדה המיוחדת של האו"ם לענייני ארץ ישראל, לאחר שביקרה במחנות היהודים העקורים באירופה ושמעה עדויות רבות מהם ומאחרים על מה שקרה במחנות הריכוז ובאושוויץ. לבסוף הובילה התכנסות זו לקבלת החלטה באותה השנה על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל ועל הקמתה של מדינה יהודית, עליה הוכרז בשנה שאחר כך. צריכים לזכור שבמידה רבה קיבלנו את ארץ ישראל בגלל מה שקרה בשואה. אם כן, כיצד האחראים במדינה מקצים מיליארדים לכל מיני מטרות ולא דואגים די לניצולי השואה?! זה מפליא אותי וכואב לי מאוד".
בשנים האחרונות הולכת וגוברת תופעת הכחשת השואה, והיא הפכה למוטיב מרכזי בתעמולה האנטי-ישראלית של אירן. מה לדעתך המענה לתופעה?
"אם יהודים שלנו, השייכים לכלל ישראל, שוכחים בעצמם את הצרות וכיצד שחטו את עם ישראל במהלך השואה ובכך 'מכחישים' אותה בדרכם שלהם, אז מה אנחנו רוצים מהגויים? הגויים אומרים לעצמם, אם היהודים עצמם שוכחים את קיומה של השואה - אז היא לא הייתה. מיליוני הקדושים זועקים אלינו על כך מהשמיים ושואלים אותנו: 'אחינו, שכחתם?!'. מאז שניצלתי מגיא ההריגה הקדשתי את כל חיי שלא ישכחו את השואה. במסגרת זאת הוספתי בסוף תפילת שחרית לשוב ולומר בכל יום את הפסוק 'שמע ישראל' כזכר לשואה.
בנוגע לאירן, ברצוני לנצל הזדמנות זאת ולהתייחס לטיפולו של נשיא ארה"ב בעניינה. אני עצמי אזרח ארה"ב כבר כמעט 60 שנה. ראיתי כיצד נשיאים אמריקאיים טיפלו בעבר בבעיות דומות. לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, כאשר יפן סירבה להיכנע, הטיל הנשיא דאז הארי טרומן שתי פצצות אטום על הירושימה ונגסקי וסיים את המלחמה בתוך כמה שעות. אני זוכר כיצד לפני כארבע שנים (2007, מ"ל) כשהתחיל אדם זה מאירן (הנשיא אחמדינג'ד, מ"ל), שאינני רוצה להזכיר את שמו, במעשיו הרשעים, הוא כינה את הדולר "נייר חסר ערך". אם כבוד הנשיא היה עושה אז את מה שהיה צריך להיעשות - הכלכלה באמריקה לא הייתה יורדת. המעשה של אותו אדם מאירן פגע קשות בכבודה של אמריקה, מפני שנשיא ארה"ב לא נהג כפי שנהג טרומן. אני יכול להבטיח כי אם הנשיא יחליט כעת לסדר את הנושא של אירן, אין לי שום ספק כי תיכף ומיד תחל הכלכלה האמריקאית לעלות וישוב כבודה של אמריקה".
מה המסר שלך לגולשי וואלה! חדשות?
"אני מבקש ומתחנן מהקב"ה שיתן בלב עם ישראל אהבה ואחווה האחד אל השני. תפילתי אליו שישמור על ירושלים ועל כלל ישראל, כפי שכתוב 'ירושלים הרים סביב לה, והשם סביב לעמו', כמו כן, שהקב"ה ירחם עלינו כך שאפילו מי שמגדירים עצמם כ'אנטי' והם נגד התורה ישובו ויראו את האור שבה, אותו הפסידו במשך השנים".