אחרי עשור, בשדרות נזכרים בקסאם הראשון

(צילום: שי מכלוף, עריכה: טל רזניק, גדי וינסטוק. קריינות: אביב אברמוביץ')

בשבועות האחרונים חזרו יישובי הדרום לשגרת החיים בצל הקסאמים והרקטות, אך מעטים יודעים שבימים אלה ממש "חוגג" הקסאם הראשון של עוטף עזה עשר שנים. בצהרי יום שני, ב-16 אפריל 2001, הופתעו תושבי שדרות מקול התפצחות עמומה; הרבה אנשים שהו מחוץ לבתיהם, אך איש מהם לא שם לב לצינור המוארך שהתקרב במהירות לעבר העיר.

"כל העיר באה לראות את הדבר הזה" שיחזר השבוע בשיחה עם וואלה! חדשות מי שהיה קצין הביטחון של שדרות לפני כעשור, יהודה בן ממן. לדברי בן ממן, אף אחד בשדרות לא הבין שירי הרקטה יחייב השקעת מאמצים ומשאבים הרבה יותר גדולים ומשמעותיים: "בכלל לא הבנו את המשמעות של הרקטה הזאת. היא היתה קטנה, מאוד פרימיטיבית ונראה כי אין לה הרבה יכולת פגיעה".

כיום, תושבי שדרות כבר מורגלים בירי בלתי פוסק באינטנסיביות משתנה, אך בצהרי ה-16 באפריל 2001, הם הגיבו בחשש גדול. "לא היתה כאן מערכת התראה", משחזרת רחל לוי, "אנחנו מאוד פחדנו. לא ידענו מתי תהיה נפילה והתפוצצות. הילדים גם מאוד פחדו כי הם נבהלו מהפיצוצים ולא תמיד הבינו מה זה". לימים יתברר כי אוכלוסיית הילדים היא שנפגעה בצורה הקשה ביותר מהחיים בצל הקסאמים; אצל רבים מהם אובחנו תופעות התנהגות של חזרה לילדות צעירה. הם הרבו לחזור לישון במיטות הוריהם, שבו להרטיב מפחד, כושר הריכוז שלהם נפגע וכך גם הישגיהם הלימודיים. כמה שנים אחר כך יכנה אותם הנשיא פרס "חיילים קטנים", כשביקר בעיר ונפגש עם ילדי שדרות במועדונית שהוקמה לזכרה של אלה אבקסיס ז"ל, שנהרגה מפגיעת קסאם ב-2005.

להתפוצצות הרקטה באביב 2001 היו בעיקר משמעויות מורליות. הצמרת הביטחונית של ישראל, שהגיעה לראות את הבור והרסיסים, הביעה דאגה מהתמשכות הירי הזה ומהיעדר אמצעי מיגון, אך רק שלוש שנים אחר כך ניתנה התשובה בדמות של מערכת התראה ומיגון מבני חינוך וציבור.

עשור אחרי הקסאם הראשון, מספר הפוליטיקאים והמבקרים שבאו להביע תמיכה בתושבי השדרות ממשיך להאמיר; ממשלות התחלפו, איומים הושמעו, והרבה מילים נשפכו לתוך המיקרופונים באזור. במקביל, תחומי הירי וטווחי הרקטות גדלו - היום הן מכסות כבר את כל אזור הדרום ויכולות להגיע עד תל אביב וגוש דן. כמעט בכל עיר ויישוב באזור הן גרמו לפגיעות וזרעו הרג והרס. הרקטה הראשונית הפכה להיות גראד משופר ולמרות העשור שחלף, הסכנה נשארה אותה סכנה: "אף אחד לא חשב אז, שזה יימשך כל כך הרבה זמן" סיפר בן ממן, "היינו בטוחים שזאת אחת בלבד, אולי עוד כמה. אבל על אלפים אף אחד לא חשב".