נכנסתי לפרוזדור שוקק הנראה כרחבת שוק. עשרים מיטות עמדו זו לצד זו, בכולן חולים. המרווחים בין המיטות נעלמו לחלוטין והפרוזדור היה כולו בליל אנושי , עשרות בני משפחה מזועזעים לצד בני משפחותיהם, מלאי טרוניות על תנאי האשפוז והצפיפות. בין המיטות התרוצצו, אחוזות תזזית, אחיות מותשות והרופא התורן האומלל שסיים תורנות שבת של 24 שעות עם 65 חולים. עיניו האדומות ומראהו הבלתי מגולח העיד גם הוא על היעדר רגע פנוי.
הסטודנטים והרופאים נדחקו בין המיטות ולקחו בדיקות דם מהמטופלים. למרות חוות הדעת המצוינת הקבועה על מחלקתנו והלימוד המוקפד, אף אחד מסטודנטים אלה לא ישקול בעתיד אפילו להתקרב לפנימית, ודאי שלא באזורנו. בעתיד סביר שאפגוש אותם בהתמחויות מתוגמלות ויוקרתיות יותר כמו פלסטיקה, עיניים וגינקולוגיה. החוויה החורפית אצלנו בבית החולים בוודאי תגמול את הסטודנטים הצעירים מכל רצון להתקרב לרפואה פנימית, ובטח בפריפריה. בבוקר היו בכל אחת מהמחלקות הפנימיות אצלנו 65-67 חולים ובין 8-10 מונשמים. בהמשך השבוע חזרנו לתפוסה רגועה של 150% בלבד. שומו שמיים "בלבד"...
.
אל תפספס
איך לא נוספו מיטות פנימיות כבר 12 שנה?
הצוות הרפואי שלי הוא טוב למדי ובוודאי שאינו נופל מצוות רופאים פנימי במרכז הארץ, הצוות הסיעודי נחשב גם הוא משובח ונמנה על הטובים בבית החולים. אני פשוט שואל את עצמי, מדוע במדינה מערבית מתוקנת, עם מערכת רפואית שנחשבת מהטובות בעולם, כלכלה יציבה ועתודות גז גדולות, צריכה אוכלוסיית עיר ואם בישראל להיות מאושפזת בצפיפות כזו ולזכות בכל כך מעט זמן אחות ורופא במהלך יום האשפוז? מדוע הצוות הרפואי והסיעודי המסור שלי צריך לעבוד ב-150-200% תפוסה, ללא שום תגמול ועוד במקצוע שבו כל טעות היא פטאלית? איך זה שבמדינה משגשגת שאוכלוסייתה גדלה ב-12 השנים האחרונות בכ-20%, לא נוספה אפילו מיטה פנימית אחת בתקופה זו? אם כוונת המדינה למוטט את הרפואה הציבורית המצליחה, מסיבה תמוהה כלשהיא, היא בהחלט בדרך הנכונה