זהו. מרתון טבריה 2011 מאחורי. כל צעד שאני מנסה ללכת מזכיר לי שרצתי 42.2 קילומטר, אבל את החיוך שעל פניי קשה יהיה למחוק בימים הקרובים. יריית הזינוק שיחררה את פרץ האנדרנלין שנאגר במשך ימים בגוף. הרגליים ביקשו לרוץ מהר, אבל עצרתי בעדן, משנן את התכנית: מתחילים לאט, שומרים כוח, יש מספיק קילומטרים עד לסיום.
בהתחלה תמיד קל, מחייך לכולם, מוחא כפיים, פוגש את עם ישראל היפה - זה שמציע מים ושואל אם הכל בסדר. הנה כבר עברתי את בית ירח ושמעתי את הגבעטרון מזמרים ברמקולים בצומת צמח. מתחילים למחוא כפיים לאלו שכבר הסתובבו ועושים דרכם חזרה. ככל שהקילומטרים נוקפים אתה שוקע בתוך הכאב והמאבק בקושי. בקילומטר ה-25 עוד חייכתי, התבדחתי, ניסיתי לקחת הכל בקלילות, הרי עוד לא התחלתי. חיכיתי שהמרתון שלי יתחיל. בדרך עברתי את אלו שנשברו ועברו להליכה, או נשכבו בצד הכביש מחכים לאמבולנס.
רץ לספר לחברה' (או אולי בעצם הולך)
המרתון שלי התחיל בקילומטר ה-38 - ידעתי שיחכה לי בפינה. פתאום הכאב שהיה חלש החל להתגבר והתמקד ברגל ימין. המים נגמרו ונקודות השתייה נראו רחוקות אחת מהשנייה כל כך. שיננתי את המנטרה: לא עוברים להליכה, רצים רק עד הקילומטר הבא, שאחריו בא עוד אחד ועוד אחד. רצתי על אדי הדלק האחרונים בגופי, אבל למזלי "הקיר" מה שגורם לך להתמוטט או לזחול לסוף - לא הופיע. נעזרתי במילים שהמעודדים בצד הדרך זרקו לי, כל מילה העלתה על פניי חיוך: הנה, אני עומד לסיים, רק עוד קצת וזה נגמר. אבל הקצת נמשך כמו נצח, השעון לא זז וגם המרחק.
וברגע אחד, הנה טבריה, קו הסיום. חציתי אותו אחרי שלוש שעות וארבעים ואחת דקות. המשכתי ללכת, בניסיון להחזיר את האוויר בריאות. פתאום נמרח לי חיוך גדול על הפנים, ורציתי לצעוק לשמיים: עשיתי את זה! סיימתי! אני, הפדלאה, שעד לפני כמה חודשים עישן קופסה ביום והתנשף מלעלות במדרכות, סיימתי מרתון. עכשיו אפשר לרוץ לספר לחברה'. במחשבה שנייה, לא ממש לרוץ; ללכת לאט.