ביציאה מבית לחם מתנוססת כתובת גרפיטי חדשה באנגלית על פני חומת ההפרדה הגבוהה: "חג מולד שמח לכל העולם, מהגטו בבית לחם". שמונה מילים קצרות ומרירות שמספרות את סיפורה של בית לחם. עיר יפה המוקפת חומה מכוערת, שכל הציורים שציירו עליה פעילי זכויות אדם לא הצליחו לייפותה.
כתובת הגרפיטי מספרת סיפור נוסף: למרות חגיגות חג המולד, למרות השמחה, למרות התיירים שנוהרים ולמרות השיפור במצב הכלכלי המצור הפוליטי תמיד נוכח. כמו צל מעיק.
רחבת כנסיית המולד הולכת ומתקשטת לקראת היום הקדוש ביותר בשנה. דגלים מכל עבר, עצי אשוח מוצבים בפינות, השוטרים מתפרשים באזור, צוותי טלוויזיה מצלמים את אווירת החג וצליינים צועדים לעבר הכנסייה. אבל בבית לחם כמו בבית לחם: הפוליטיקה תמיד צצה במפתיע. במרכז הרחבה התיישבה קבוצה של כ-40 נשים, אמהות של אסירים פלסטינים בבתי הכלא בישראל, וקוראות לשחרר את בניהם. כל אחת נושאת את תמונת בנה. "נראה, אולי יעבור כאן נציג מהממשלה. אולי הוא יעזור", הן אומרות בייאוש.
אפילו שיחות חולין עם סוחרים בשוק בבית לחם מוצאות את דרכן במהירות לזירה הפוליטית. כמו הישראלים, גם הפלסטינים אוכלים ושותים פוליטיקה 24 שעות ביממה. ה"מצב" משפיע עליהם בכל. שיחה על תיירות חג המולד גולשת במהרה למצור על עזה, לבנייה בהתנחלויות ולתחושת הבידוד. "14 שנה לא ביקרתי בירושלים", אומר עלא, בעל מסעדה בשוק. "בכל פעם שאני מבקש אישור מהשב"כ, הם דוחים אותי ולא אומרים לי מה הסיבה. לא רק אני, אף אחד לא מורשה לבקר בישראל. זו דחייה גורפת. איך אפשר לעשות שלום כשהאנשים מתוסכלים, תגיד לי?".
מחוץ לכנסיית המולד עומדת שרת התיירות הפלסטינית, חולוד דעייבס, ומעניקה ראיונות לכל דורש. דעייבס, אישה כריזמטית ומרשימה, מבינה היטב את ההזדמנות התקשורתית שנפלה בחלקה והיא מנצלת אותה כדי לקדם את התיירות אל הרשות הפלסטינית ואל בית לחם בפרט. "השנה הזו טובה בהרבה מהשנה שעברה", היא מספרת לוואלה! חדשות. "השנה חלה עלייה דרמטית של 60 אחוז בכמות התיירים שהגיעו לבקר ברשות הפלסטינית, רובם ממדינות אירופה וארה"ב, ובעיקר מרוסיה וממזרח אירופה".
"עד לסוף השנה אנחנו מעריכים שיגיעו לרשות הפלסטינית כ-2 מיליון תיירים", אומרת דעייבס. "אנחנו מתכוונים להשקיע את מירב המאמצים על מנת שהתיירים לא יגיעו לביקור של כמה שעות בלבד ברשות אלא יבלו כאן כמה ימים, ישהו במלונות וילכו למסעדות. איננו רוצים שאותם תיירים יבקרו רק במקומות הקדושים אלא גם יחוו את התרבות ואת אופי המקום וייפגשו עם האזרחים".
אבל גם דעייבס מתקשה לדבר על תיירות מבלי להתייחס למצב הפוליטי: "אנחנו רואים בתיירות הזדמנות לקדם את השלום. זה יכול הרי להיות אינטרס משותף לנו ולישראל. שני הצדדים יכולים להפיק מכך תועלת. הבעיה היא שאנחנו לא שותף שווה במשוואה הזו. אין לנו שליטה בגבולות, אין לנו שדה תעופה ואין לנו יכולת לשלוט במתן ויזות. בנוסף לכך תיירים רבים נרתעים מלבוא בגלל המחסומים, גדר ההפרדה, הבדיקות הרבות. בישראל גם מזהירים אותם לעיתים לא להיכנס לבית לחם ולכן הם מגיעים לביקור קצר בלבד".
ומה עם תיירים ישראלים? על פי דעייבס, הם מוזמנים בזרועות פתוחות: "בית לחם פתוחה לכולם, בלי קשר לדת וגזע. הישראלים צריכים לדעת שהם מוגנים ובטוחים כאן. אבל העניין צריך להיות דו-כיווני הפלסטינים צריכים לבקר גם בישראל".
מחוץ לכנסיית המולד יושבים שני פלסטינים זקנים. "אנחנו מבית ג'אלא, אבל משעמם שם, אין מה לעשות", הם צוחקים. "אנחנו מגיעים לכאן אחת לשבוע, מסתכלים על האנשים, מעבירים את הזמן קצת יותר בכיף. מאיפה אתם?", הם שואלים אותנו. "מישראל", אנחנו עונים. לאחר שתיקה של כמה שניות, הפוליטיקה שוב מגיחה: "לא משנה לנו נוצרי, יהודי ומוסלמי. כולנו ילדיו של אללה. הגיע הזמן לשלום בין שני העמים".
בתוך כנסיית המולד שורר שקט מקפיא. קבוצות של צליינים מאזינות בהתרגשות להסברים שקטים על ההיסטוריה של הכנסייה. מדלין, תיירת מניו יורק, לא מפסיקה לצלם. "אני נוצרית-קתולית ובשבילי זו התרגשות גדולה מאד לראות סוף-סוף את כל המקומות שעליהן אני קוראת בברית החדשה", היא אומרת. "ביקרתי אתמול בוויה דולורוזה ובכנסיית הקבר בירושלים, כעת אני מבקרת בכנסיית המולד. זה פשוט מרגש לראות את זה בעיניים".
אנחנו נפרדים ממדלין הנרגשת ומתרחקים. לפתע היא מפרה את הדממה שבתוך הכנסייה וקוראת לנו מרחוק. "אתם ישראלים?" היא שואלת. "כן", אנחנו עונים ומתקרבים אליה. "תגידו", היא בוחנת אותנו ומטיחה בנו שוב את הפוליטיקה: "לא הגיע הזמן לגמור כבר את הסכסוך עם הפלסטינים?!".
