מה נהיה עם - הסרבנים של השמאל

צה"ל אמנם נסוג מעזה והממשלה שוקדת על תוכנית "ההתכנסות", אך החיסולים הממוקדים והכמעט ממוקדים, כמו גם הכיבוש כולו, ממשיכים. גם כניסתו של פרץ לנעליים שהותיר מופז במשרד הביטחון, לא שינתה דבר. עולם כמנהגו נוהג: התנקשויות, הפקעת קרקעות מחסומים והתנכלויות לאזרחים תמימים הם דבר שבשגרה בגדה וברצועה.

תנועת הסירוב, שהחלה בקול תרועה גדול בשיאה של האינתיפאדה השנייה, וסחפה אחריה ציבור רב, נעלמה כלא היתה, ונקברה תחת ענני ההתנתקות והבחירות. מי שתפס את מקומם של סרבני השמאל היו חיילים מהציבור הדתי-לאומי, דוגמת אבי ביבר ויוסי פילנט, אשר סירבו לפנות מאחזים בעת ההתנתקות.

במהלך האינתיפאדה השנייה, שהחלה בשנת 2000, קמה תנועת מחאה אקטיבית בקרב חיילי המילואים של צה"ל, שקראה לסרב לשרת בשטחים הכבושים. מובילי המאבק התאגדו במסגרת תנועת "אומץ לסרב", שתחילתה ב"מכתב הלוחמים" מ-2002, וסופה ביותר מ-600 קצינים וחיילים במילואים, שחתמו על הצהרה לפיה יסרבו לשרת בשטחים.

ללוחמים הירוקים הצטרפו במהרה גם חבריהם מחיל האוויר ומסיירת מטכ"ל. בספטמבר 2003 התפרסם "מכתב הטייסים", עליו חתמו 27 טייסי מילואים בחייל, שהתנגדו לסיכולים הממוקדים ובדצמבר של אותה שנה הודיעו גם 13 מילואימניקים של סיירת מטכ"ל, על סירוב דומה.

לצד החיילים, נשמע גם קולם של שמיניסטים עם תודעה פוליטית. בשורת "מכתבי שמיניסטים" (האחרון שבהם משנת 2005) הצהירו תלמידי תיכון מרחבי הארץ כי לא יתגייסו לצבא, שכן הם "מסרבים לקחת חלק במדיניות הכיבוש והדיכוי". את עיקר תשומת הלב הציבורית גרפו חמישה סרבני מצפון: חגי מטר, מתן קמינר, שמרי צמרת, אדם מאור ונעם בהט, שבתום משפט מתוקשר נשלחו לשנת מאסר (לאחר תקופות מעצר ממושכות שקדמו לה) ובסופה שוחררו לדרכם. מי שהלכה צעד נוסף במחאתה נגד השירות הצבאי היתה לאורה מילוא, אשר עתרה לבג"ץ בדרישה להכיר בה כסרבנית מצפון, לאחר שוועדת המצפון הצה"לית סירבה לעשות כן. בית המשפט העליון דחה את בקשתה, בנימוק שהסירוב שלה הוא סלקטיבי.

ארגון שונה במקצת, שלא קרא לסרבנות אך הקים קול זעקה נגד הכיבוש, הוא "שוברים שתיקה". חבריו, לוחמים משוחררים שבילו 3 שנים בשטחים, שמו לעצמם למטרה לתעד ולהפיץ מידע על עוולות שגרמו לפלסטינים במהלך שירותם הצבאי. אחת הפעילויות הבולטות שיזמו אנשי הארגון היתה תערוכת "לוחמים מספרים על חברון", שעוררה הדים רבים, וגם זעם על, כמה אירוני, שבירת קשר השתיקה.

מחאתם השקטה אך האקטיבית של המתגייסים הסרבנים נמשכת כבשגרה גם בימים אלה, לרוב מחוץ לעינה של התקשורת. נכון להיום יושבים בכלא ארבעה סרבני מצפון, ששניים מהם סירבו להתגייס: מעיין פדן, שנשפטה לאחרונה בפעם השנייה ל-28 יום בכלא ואביב סלע, שמרצה עונש דומה. השניים האחרים הם חיילים דרוזים בשירות סדיר: וסים חיר מפקיעין ואיאד סיף, לוחם מג"ב מכפר ינוח. כל הארבעה מסרבים לשרת בשל הכיבוש.

חגי מטר, שישב שנה בכלא, ממשיך לתמוך בסרבנים ובסרבניות צעירים, גם כאזרח. "הסרבנים שבכלא צריכים לדעת שיש אנשים בחוץ שזוכרים אותם, גם כשהתקשורת לא מתעניינת", הוא אומר. אצל מטר הפעילות נמשכת כרגיל, גם כשרוב הציבור כבר לא ממש מתעניין בסרבנים. "יש תחושה שפוליטיקה זה כבר לא מעניין. הימין יותר שיק", הוא מסביר. "נוצרה מראית עין כאילו כבר ממילא הולכים בדרך של השמאל, אז למי אכפת מסרבן שיושב 21 יום בכלא".

אלא שלדברי מטר, צה"ל שינה באחרונה את מדיניותו כלפי הסרבנים, ולא משחרר אותם מהכלא גם בתום תקופת מעצר ממושכת. כפי שהוא מסביר, הסרבנים יושבים עתה בכלא 28 יום, ומיד עם שחרורם ישפטו לתקופת מאסר נוספת, וחוזר חלילה. בסוף, כשהם נשברים, הם פונים מיוזמתם לקב"ן. "מבחינת צה"ל הם ישבו בכלא עד סוף השירות, שלוש שנים", הוא טוען. על ועדת המצפון אין למטר שום מילה טובה לומר: "היא פועלת בצורה שערורייתית, בלי פיקוח, בלי אפשרות לערער. הסרבן נשאל שאלות לא רלוונטיות, שמגדירות מצפון באופן שאין לו כל בסיס משפטי או פילוסופי". (מדובר צה"ל נמסר שצה"ל מאפשר למיועדים לגיוס אשר מבקשים פטור מטעמים פציפיסטיים לפנות לוועדה מיוחדת ב"מיטב" (לשעבר בקו"ם)...הטענה כי מלש"ב נשלח לכל תקופת שירותו לכלא אינה נכונה. חייל אשר מתייצב ומגלה סרבנות מסיבה זו או אחרת נשפט לתקופת מאסר בגין סירוב פקודה, ונענש בהתאם לחומרת העבירה.
(נבקש להדגיש כי פנייה לקב"ן נעשית על דעת החייל בלבד ואין הצבא מעודד פניות מסוג אלו).

את פעילותו למען הסרבנים עושה מטר גם במסגרת ארגון "פרופיל חדש", שמעניק לסרבנים סיוע וייעוץ נפשי ומשפטי. אושרה, אחת המתנדבות בארגון, מספרת על מאות פניות שהם מקבלים בכל חודש. "זכותו הבסיסית של כל אדם להשתחרר מהצבא, לא משנה מאיזו סיבה", היא אומרת. ארגון נוסף הבולט בתחום הוא "יש גבול", אשר מפעיל "קו חם" למידע על סרבנות ומחלק למועמדים לגיוס ולחיילים דפי מידע על "פשעי מלחמה והחובה המוסרית והמשפטית לא להשתתף בהם".

הסרבנות בקרב חיילי המילואים נעלמה כלא היתה. ענת מטר (אמו של חגי), הפעילה בתחום, טוענת כי צה"ל שינה את מדיניותו כלפי חיילי המילואים המסרבים לשרת בשטחים, או לבצע פעילות אשר לשיטתם מהווה "פשע מלחמה", ולא נוקט נגדם באמצעים. מי שמסרב פשוט נשלח לפעילות אחרת או מועבר ליחידה שונה, היא אומרת. (דובר צה"ל בתגובה: אין שום שינוי במדיניות האכיפה ,השיפוט והענישה כלפי סרבנים פציפיסטיים. ככלל, צה"ל אינו מקבל סרבנות מסוג כלשהי לשירות בצה"ל, הן במילואים והן בסדיר מתוך תפיסת "צבא העם" אשר שייך לעם והעם משרת בו).

דוד זונשיין, מראשי "אומץ לסרב", שהגיע עד לבג"צ עם דרישתו שלא להישלח למשימות הנוגדות את מצפונו, מצביע על צד נוסף במגמה החדשה. צה"ל, לדבריו, הפחית בצורה משמעותית את כמות חיילי המילואים המשרתים בגדה המערבית. את השינוי הוא זוקף גם לפעילות הארגון. "נכון", הוא מודה, "נפח הפעילות שלנו ירד", אך הסיבה לכך, לדבריו, היא הצלחתה של התנועה, ששיאה בנסיגה מהרצועה. כעת, הוא צופה, יתמקד גל הסרבנות הבא בחיילים בשירות סדיר. "האינתיפאדה השלישית בדרך, ומה שיוביל להתכנסות, בסופו של דבר, זה הסירוב", הוא אומר. משרדי "אומץ לסרב" עומדים סגורים מזה כעשרה חודשים, והארגון מספק היום בעיקר יעוץ משפטי למילואימניקים מתלבטים.

"שוברים שתיקה" ממשיכים גם היום לאסוף עדויות מלוחמים ששירתו בשטחים, בעזרת 15 מתנדבים, רובם סטודנטים. לצד זאת, מעביר הארגון סדנאות בנושא בקרב בני נוער, בקיבוצים ואף במכינות.

נתח נוסף בפעילות הארגון מורגש בחו"ל. כך, לדוגמה, בעת כתיבת שורות אלה, יהודה שאול, הרוח החיה בארגון, נמצא בנסיעת עבודה לאנגליה. הוא ואנשיו מעבירים הרצאות לקהילות יהודיות ברחבי העולם. אביחי שרון, פעיל נוסף בארגון, מסביר בשיחה עם וואלה! חדשות: "אנחנו מציגים להם את העדויות, ואומרים להם - זה המחיר של הכיבוש – תחליטו מה שתחליטו".

יונתן שפירא, מחותמי "מכתב הטייסים", נמצא גם הוא בתפוצות ומסיים בימים אלה תואר שני ב"קונפליקטים ושלום" באוניברסיטה באוסטריה. לצד זאת הוא פעיל בארגון סרבנים חדש, שפועל מזה שנה תחת השם "לוחמים לשלום". "מדובר בעשרות פעילים, ישראלים ופלסטינים, כולם לוחמים לשעבר, שהיום מחוייבים למאבק הלא אלים בכיבוש ובטרור הפלסטיני והישראלי", הוא מסביר. לדבריו, "אני וחברי לא רואים הבדל גדול בין הטרור המאורגן של הרמטכ"ל, דן חלוץ, הצבא והשב"כ, לטרור של המיליציות הפלסטיניות. ההבדל הוא, שהצד שלנו מצליח להרוג הרבה יותר ילדים מהצד שלהם".

האם נתקלת בסרבנות נוספת בחיל האוויר מאז "מכתב הטייסים"?

אני ממש מחכה בכליון עיניים למכתב של מטיסי המזל"טים, שיסרבו להמשיך לשגר טילים על נשים וילדים בעזה. אני אשמח לעזור בנושא. הטייסים הבוגרים, שלא סירבו עד היום, וממשיכים לשרת בנאמנות את המערכת, חיסנו את עצמם מנגיף הסירוב, וימשיכו לשגר טילים, להרוג ילדים ולהצטדק. זה לא דבר שמייחד רק את הטייסים הישראלים, זה קרה בכל העולם, בכל המלחמות.

אנשים יפים ומוכשרים הופכים לברגים קטנים במערכת רצחנית. הפעם הבאה שהם יתעוררו תהיה אולי כשהילדה תחזור מבית הספר ותשאל אותם מה הם עשו בתקופה השחורה ההיא. או אולי בעצם יותר מוקדם, כשיתחילו לעצור מפקדים וקצינים בכירים בחופשות הסקי שלהם באירופה.

סרן אודי שגיא, יועץ משפטי לתחום כוח אדם בפרקליטות הצבאית, טוען בתוקף בשיחה עם וואלה! חדשות כי לא חל כל שינוי במדיניות של צה"ל בכל הנוגע לסרבנות. "הצבא לא רואה בעין יפה סרבנות מצפון, ובמיוחד לא כזו סלקטיבית, מטעמים פוליטיים או נקודתיים", הוא אומר. לדבריו, "ועדת המצפון בודקת כל טענה, לפי קריטריונים שקבע בית המשפט העליון. רק בקשות שמקורן בסרבנות מצפון כללית, פציפיסטית, נידונה לגופה".

ביחס לסרבני הגיוס, טוען שגיא, כי אין כל שינוי באופן הטיפול בסרבנים של 2006 בהשוואה לשנים קודמות. "הליך הטיפול במי שמתייצב בבקו"ם ומסרב לשרת, מתחיל בדין משמעתי. אם הוא לא התרצה, אחרי מספר פעמים (=לאחר מספר עונשי מאסר, ע.א) מוגש נגדו כתב אישום לבית הדין הצבאי". לאחר ריצוי העונש משוחררים הסרבנים לדרכם. "אני לא מכיר חייל, שנידון לשנת מאסר, ולא שוחרר בסופה בגין אי התאמה".

באשר לסרבני המילואים, צה"ל מודה כי מופעלת מדיניות מקלה, אך מתעקש כי כך נהג מאז ומעולם. "הטיפול בסרבנות במילואים תמיד ניתן בידי המפקדים. גם במהלך התקופה בה נראה היה שמדובר בכמות גדולה של סרבנים, הטיפול בהם היה בדין משמעתי, על ידי מפקדיהם, אשר להם שיקול הדעת איך לטפל באותו חייל", אומר שגיא. לדבריו, "אין הנחיה כללית שאומרת 'לא להתעמת איתם', או 'לשפוט את כולם ויהי מה'. כל חייל מילואים, שמגלה בעיה ומעלה קושי, מפקדיו בודקים באופן אישי מה מציק לו ואיך אפשר לפתור את זה".