עלייה לירושלים: בלוג גוש קטיף

יום חמישי 6/1

5:00 בבוקר, אנחנו מתעוררים לקול צלצול הטלפון. יש הקפצה לחברי כיתת הכוננות של המושב. הסיבה: חדירת מחבלים לחממות. יואב יוצא ואני מתיישבת לסיים את החשבוניות האחרונות ללקוחות המשתלה. הזמן עובר ואני מתפללת שהילדים ימשיכו לישון ולא יתעוררו מרעש היריות שנשמעות מעבר לדלת. בדרך כלל אני משתדלת לספר להם את העובדות ולא לטייח. הפעם שמחתי להימנע מכך. המחבל חוסל ואנחנו נשארים בבתים עד להוראה מהביטחון. בינתיים אנחנו מתארגנים לנסיעה לירושלים, להפגנת הש?ב?ת מול הכנסת. אני אחראית על ההסעות שיוצאות מהגוש והנייד לא מפסיק לצלצל. מגיעה הודעה שהציר חסום ואני מחליטה להשאיר את האנשים בבתים עד שהציר יפתח. בנוה-דקלים מעבירים הודעה להישאר בבתים ולא לצאת להסעות, מחשש לירי מרגמות שכעבור זמן קצר אכן מתחילות ליפול בזו אחר זו, בין השאר על תחנת הסעה שלשמחתנו היתה ריקה מאדם. באיחור של שעתיים סוף סוף יוצאים לדרך. שוב תחושת הקלה - הודעה מהביטחון על פיצוץ מטען בחממות בדקות הקרובות, ואני שמחה שגם הרעש הזה נמנע מהילדים. הרפתקאות הבוקר עוד לא הסתיימו. אני מקבלת דיווח של אוטובוסים שנעצרים ע"י שוטרים כדי לעכב אותנו בדרך לירושלים. סיבה? אין. שיירת הרכבים שיצאה מגני-טל נעצרת גם היא על ידי השוטרים (אי אפשר לפספס את הרכבים המשולטים). השוטר שעצר אותנו לא יודע מה לעשות והחבר שלו אומר שבינתיים יבדוק לנו רשיונות. התושבים זועמים והשוטר הנבוך מאשר לנו לנסוע כאשר רכבי משטרה מלווים אותנו כאילו היינו פושעים. טוב, אז עכשיו גם המשטרה מגויסת לטובתו של ראש הממשלה שרון. דמוקרטיה לתפארת.

בירושלים היה נהדר והיה סיוט. מצד אחד היה מרגש לראות את כל האנשים שהגיעו (מלבד תושבי הגוש). אנשים שוויתרו על יום עבודה כדי לבוא ולהזדהות עם תושבי גוש קטיף וצפון השומרון, ולמחות על התנהגותו הדורסנית של שרון. מצד שני היה מאוד קשה עם הילדים. יואב ואני התעסקנו רק איתם, וזה לא שלא היה מה לעשות. כל ישוב הכין תוכנית, הן לילדים והן למבוגרים, הקמנו אוהל והבאנו ספריה והפעלות - אבל בכל זאת הרגשתי שאני נמצאת ולא נמצאת. באתי למחות, אבל המחאה שלי מתבטאת רק בנוכחות. רק בצהרים הרגשתי מועילה, כשהשארתי את הילדים עם יואב והלכתי לעמוד בצומת מרכזית עם שלט. בדרך חזרה הביתה, זכינו למעט שקט לאחר שהילדים נרדמו מלאי בוץ בכיסאות הבטיחות ואני הרהרתי רבות באמהות שהגיעו עם ילדיהם ובמאמץ שהשקיעו, וחשבתי לעצמי מה עדיף - להגיע לבד ולהיות פעיל, או להגיע עם ילדים קטנים ולהיות נוכח. טרם מצאתי תשובה, אבל מבחינתי לכולן מגיע צל"ש.

חשבנו שהיום הסתיים אבל כשהגענו לציר הסתבר עוד הפעם שהוא סגור (לפחות הילדים ישנים). עמדנו בשקט עם עוד עשרות רכבים. אף אחד לא מצפצף, אף אחד לא צועק. סובלים בשקט. ושוב מחשבה - אנחנו במלחמה ואנחנו סובלים ממנה הרבה, אבל במקום להלחם ברעים אנחנו הופכים את הרעים למסכנים וסובלים, ואת הנפגעים לרעים (כובשים). נוצרה בגוש-קטיף מציאות שלא היתה קיימת לםני כן, שהחלה בעקבות הבאת טרוריסטים לאזור. אבל במקום לטפל בטרור, או בעצם במקור הבעיה, מטפלים במציאות שנוצרה, או בעצם בסימפטום.

יום ראשון 10/01

אני קוראת באינטרנט על תושבי גדיד, הישוב הדתי הראשון שרוצה להתפנות מרצון. בשיחה עם תושב הישוב מתבהרת התמונה. יש קומץ אנשים (לא מהמרכזיים בישוב) שלחוצים לדבר עם עורכי דין שידאגו לעתידם. הם ניסו לסחוב את שאר התושבים יחד אתם - ללא הצלחה. באסיפה הם הסבירו לתושבים כי כל הישובים כבר דיברו עם עורכי דין ורק הם לא, וכן שלא צריך להתחייב ולשלם, רק לבוא לשמוע. אותם אנשים הזמינו את עורך דין גרנות להיום בערב. משום מה היוזמים כנראה פנו ישר לתקשורת (כך שאפשר להבין שהם פועלים מהבטן ולא מהשכל). כרגע רוב התושבים (גם מי שהולך שולל באסיפה) כבר חתמו על מכתב שמתנגד לשיחות עם עו"ד ולכן הוא ביטל את הגעתו.

שמעתי שגם בישובים נוספים יש קומץ אנשים שמעבירים מידע שגוי לתושבים, במטרה לדבר עם עורכי דין. גם רה"מ עוזר בכך שהוא עושה למתנחלים רצח אופי. למשל בפינוי המאחז ביצהר. בדרך כלל ראשי התושבים מוכנים לפנות מאחזים מרצון כדי למנוע אלימות. הפעם ביקשו גם כן לפנות מרצון, אך רה"מ לא היה מוכן לשמוע וגם לא הצבא. החיילים הגיעו עם פטישים לפרק קרוואן. סליחה? בשביל מה פטישים? אם לא בשביל לעצבן ולהשיג את התמונות הרצויות שיציגו את כל המתנחלים כקיצוניים, אלימים וכו' (ובודדים כאלה לצערי קיימים). גם יהונתן בשיא לא טומן ידו בצלחת וממשיך בתחבולותיו להגיע לתושבים. הפעם היה זה דרך דמות ראשית במועצה שקיבלה דיווח כאילו צבי הנדל נתן אישור לדבר עם המנהלת.

אין מה לקנא בתושבי הגוש בימים אלה, הלחץ הפסיכולוגי שנמצאים בו מבפנים ומבחוץ יחד עם מציאות ביטחונית מטורפת: צירים סגורים, 5221 פצצות וטילים (ואולי כבר יותר), סימן שאלה לגבי העתיד, ועוד. אני מצדיעה לכם אחי. יותר קל להתפתות לשקר ולמקובל, יותר קשה להתעקש על ערכים ומוסר. תחזיקו מעמד,סופה של האמת לנצח.

יום שני 10/01

הבחירות ברשות הסתיימו ואבו-מאזן נבחר. סיפרה לי חברה שהיא ראתה בטלויזיה שמחלקים לשוטרים הפלסטינים (הם עדיין קיימים?) רובים. זה שאנחנו מטומטמים כבר כל העולם הבין. רק אל תתחילו עוד פעם עם מזרח-תיכון חדש. תחזירו אותנו לישן שלפני אוסלו ואז נוכל להתעסק בחינוך ובערכים ולא בביטחון.

היום הושבעה הממשלה החדשה. ואני שואלת את עצמי- איך לעזאזל נבחרה ממשלת שמאל כשאני הצבעתי לממשלת ימין וגם זכיתי בה בבחירות דמוקרטיות? איזו דמוקרטיה בדיוק מתנהלת במדינה שלנו כשהציבור התנגד בבחירות ליציאה מ"עזה", אבל קיבל אותה בהפוכה? איך קורה שהממשלה נבחרה ברוב של שני קולות בלבד ובפחות מ60 חברי כנסת וכולם שותקים? איך יכול להיות שממשלת ימין שנבחרה הושבעה אתמול על ידי רוב של שמאל ונשענה על חברי כנסת ערבים שנאמנותם למדינה ידועה?

אין לי אלא להיזכר בפסל של שלושת הקופים - אחד סותם את העיניים, אחד את האזניים ואחד את הפה.

יום שלישי ‏11/01

היום יואב יצא למילואים. בזמן האחרון חוזרות השאלות לגבי סירוב. ת'אמת, לגדולים ממני אין תשובה אז בטח שלי אין. בשיחות שהיו לי עם יואב (והוא המתון שבינינו) הבנתי שבחיים הוא לא היה מבצע פקודה לפנות ישובים. אני לא אוהבת את ההתעסקות האובססיבית בסוגיית הסירוב, כי אני חושבת שצריכה להיות אמירה ברורה שהצבא מחוץ לתחום. פינוי זה לא תפקיד של הצבא. לפי הבנתי צה"ל הוא צבא הגנה לישראל. אני חושבת שכל חייל צריך ללכת למפקדו באופן אישי ולבקש לא להשתתף. לא צריך להצהיר הצהרות.

הלוואי ולא נצטרך להגיע למצב כזה, ואם חס וחלילה נצטרך - כל אחד צריך לפעול לפי מצפונו. המצפון שלי אומר שזהו מעשה בלתי חוקי בעליל, ויחד עם זה, גם חשוב לי לשמור על העם שלי כעם אחד ומיוחד.