אל תפיצו את תמונות הזוועה של החללים בעזה

"לא לפתוח", "תמונות קשות", "זוועת אלוהים", "אתם לא תשנו בלילה", "חלקים של גופת החייל". אלו הן רק חלק מהכותרות הזועקות בכל פינה ופינה ברשת הישראלית ביממה האחרונה. הזוועה מוצגת ומופצת בפורומים רשימות דיוור, תוכנות מסרים מיידיים, דואר אישי ואפילו בטלפונים המגיעים מחברים הדוחקים בך : " פתח, פתח ת'מייל, תראה מה שלחתי".

ללא יכולת אמיתית לשליטה עצמית, כנראה שכמעט כל מי שקורא שורות אלו ימצא עצמו מחפש בסוף הטור את ה"קישורים" לאתרים אליהם אתייחס. המהדרים ינסו "לדוג" לינקים מתוך התגובות, והשאר? השאר כבר ראו ושלחו לכולם.

אם לאינטרנט יש רייטינג, אז הזוועה של שלושת הימים האחרונים הקפיצה אותו. משכונה מקוללת בשם זייתון בדרום העיר עזה הגיעו לרשת תמונות נוראות של חללי גבעתי, ומעיראק הגיע סרט המתעד את עריפת ראשו של ניק ברג, אזרח יהודי-אמריקאי בן 26, בידי לוחמים עיראקיים הקשורים לארגון אל-קאעידה.

אני לוקח אתכם אחורה: השעה היא שעת בוקר מוקדמת שלשום - יום שלישי הארור, קשה היה לנחש שרביעי יהיה ארור לא פחות. הפורומים שזה עתה התעוררו כבר יורקים את המידע הבלתי מצונזר, בלתי מסונן: "ככל הנראה ישנם שישה הרוגים בפעולה שנכשלה לחלוטין בעזה. נגמ"ש התפוצץ לרסיסים ויש חשש כי נחטפו חלקי גופות הלוחמים". אתרי החדשות מסתפקים בהתחלה בקוד המוכר למען המשפחות שעוד לא קיבלו הודעה רשמית: "6 נפגעים בפיצוץ מטען".

נסעתי למערכת "חדשות 10" ונכנסתי לדסק הערבים, חזי אחראי המשמרת מרים ראש ושואל : "ראית?"
"לא" אני משיב, ותוך שניה ה-VTR רץ אחורה ומתחיל מופע הזוועה. "חכה, חכה" אני אומר לו "עדיין לא ראינו כלום", אני כבר יודע איזה תוכן יציף את הרשת הישראלית בשעות הקרובות. וזה אכן קורה, תוך דקות מתמלאים אתרי הטרור בתמונות זוועה, תוך שעות יש מי שדואג להעתיק את התמונות מהאתרים, או לפחות לשמור את הקישורים לעמודי התקריבים המקאבריים, ולאחר מכן לשלוח אותם לכל רשימת התפוצה שלו. מהר מאוד תיבות הדואר הנכנס של כולנו התמלאו בהצעות שקשה לסרב להן להציץ אל הזוועה המדממת.

האתרים הערביים המציגים את התמונות הקשות, זוכים בזכותנו לצפייה ותעבורה מעל ומעבר לציפיות מפעיליהם: כולם ראו, כולם הפיצו – ותראו לי צדיק אחד שיטען כי הוא אינו מוכן להיות חלק ממערכת ה"הסברה" של הג'יהאד האיסלמי והחמאס ומסיבה זו הוא אינו שולח את התוכן המחריד לחבריו.

נדמה שהסקרנות שלנו מנצחת אפילו את הפטריוטיות. הצפייה והשיגור הלאה של תמונות הגופות הפגועות של חיילי צה"ל היא גירסה אלימה במיוחד של תופעת עומסי התנועה הנגרמות "בגלל סקרנים" ליד תאונות דרכים. גם שם קיים אותו דיסוננס - אנחנו חייבים להאט ולבדוק טוב טוב אם יש משהו מעניין בגרוטאה ההפוכה שבצד הדרך, אבל כאשר הרכב מולנו נוהג כמונו אנו צופרים לו ומקללים את האידיוט ש"עושה פקק".

זו גירסה אינטראקטיבית של הנטייה שלנו ולנסות לנצח את הטשטוש המכוון של תמונות נפגעי פיגוע או שאר מיתות אכזריות בעיתונים. אם נסובב את העיתון ונתמקד בתמונות טוב-טוב אולי נזהה איזה איבר גוף? אולי משהו פיקנטי אחר? (מבין עניין אחד לימד אותי פעם שכיווץ העיניים מסיר את הטשטוש. לא תאמינו - הטריק עובד, יעיל במיוחד בשידורי עצורים מפוקסלים בטלוויזיה).

לא תמיד ההתבוססות בזוועה המצולמת היא חסרת כל מטרה. משרד החוץ, בצעד חריג מאין כמותו, הפיץ באתרו הרשמי בינואר 2004 סרטון וידאו מפיגוע האוטובוס בירושלים כולל צילומי תקריב של איברים כרותים וגופות מפוזרות. הצידוק: "מי שמתנגד לגדר ההפרדה צריך לראות את הסרטון ולהבין מדוע היא נחוצה". אולי חשבו כך מהניסיון שצברו כאן בתעבורת זוועה באינטרנט, ואולי הם צודקים וזו הדרך היחידה כיום להעביר מסר באינטרנט כאשר כל שאר המדיות התקשורתיות מנועות מלשדר תכנים קשים. וכאשר הצד השני בסכסוך אינו נרתע משימוש אגרסיבי בחומרים מצולמים קשים ומרתיעים.

אבל הגולש הממוצע הסוחר בז'יטוני המוות המצולמים אינו עוסק בהסברה, הוא עוסק בעצמו ובסקרנות האישית שלו. הוא רוצה לראות הכל, להזדעזע, ולחשוב אז בצער על המשפחות השכולות שאולי ייחשפו לתמונות. ואז הוא רוצה לחלוק את הסיפוק הקטן הזה עם כולם, עם כל מי שהוא מכיר לפחות, אז הוא לוחץ send, ועוד גולש יקר יכול לפרגן לעצמו את מעגל הסקרנות-זעזוע-צער-הפצה.

צריך לזכור שהתכנים הקשים מופצים מסיבה אחת בלבד: להכאיב לנו כישראלים. וכשאנו מתגייסים למעגל ההפצה, אנו עובדים בשביל הטרור. לא רק שאנו מתרסקים בכאב האיום של התוכן – אנו גם דואגים שלא יהיה איש שיחמיץ אותו.

שווה לחשוב פעמיים לפני שאנו מזדרזים לשלוח לתפוצת נאט"ו תכנים כה קשים שאין בהם כל ערך מוסף. חישבו על עופר, אביעד, ז'לקו, קובי, אידרון ואיתן וכיצד הם היו רוצים שיזכרו אותם, ומה אנו מעוללים להם בעצם הלחיצה על כפתור ה-"send".