13.30 בית איבא (בין שכם לשבי שומרון). כמה מאות אנשים מצטופפים כ- 50 מ' מהמחסום ומעבירים אחד - אחד, הגלאי מצפצף עם כל אחד שעובר וכולם מתעלמים ממנו. גם התעודות נבדקות ברפרוף ומדי פעם מעבירים קבוצות של 5 כדי להקל על הלחץ. אחד החיילים העמיד קבוצה של 6 נשים בצד, ליד הגדר ולקח את תעודות הזהות שלהן. הוא ממשיך לבדוק אנשים אחרים והתעודות של השש בידו. אני ניגשת ושואלת אותו למה הוא לא מניח להן לעבור. הוא אומר שהן חשודות. על פי מה, אני מקשה. הוא מראה לי את הזרוע שלו ואומר ששמן רשום לו על הזרוע. מאוד נהנה מתשובתו. ניגשתי לבודקה וביקשתי את עזרת החיילת, היא צועקת לו "מה עם הנשים?" והוא צועק לה בחזרה שהוא בודק אותן. תשובתו מניחה את דעתה. אני ניגשת לקצין המת"ק, ס', וגם הוא מקבל את אותה תשובה. "איך הן בבדיקה, כשהתעודות בידו של החייל?" אני שואלת. "יש לנו שיטות" הוא עונה. כעבור 20 דקות מניחים להן להמשיך. בלי להתקשר לבדיקה. סתם, בא לו להציק להן.
לא מניחים לנו לעבור מעבר לגלאי אל האנשים, לנסות לאתר מקרים הומניטאריים, וכשאנחנו מנסות בכל זאת לעבור אליהם, החיילים סוגרים את המחסום. חלק מהזמן חייל בודד (עייף עד מוות, טוען שהוא עומד שם מ-4 בבוקר, וכל הזמן מפהק) בודק את מאות האנשים וחלק מהזמן חייל נוסף בא לעזרו. החיילים עוינים מאוד הן כלפי הפלסטינים והן כלפינו. הכל מתנהל בצעקות. לא מאפשרים לנו לצלם במצלמת הווידיאו שהבאנו עימנו, אבל אנחנו מתעלמות וממשיכות לצלם כך שחלק גדול מהאירועים המתוארים כאן, מתועדים.
אחרי כשעה אנחנו מאתרות באוהל בחור צעיר, נער כמעט, כפות, הוא מחייך אלינו אבל לא נותנים לנו לדבר איתו. לשאלתנו למה הוא כפות, עונים לנו שזה סודי, "ביטחון שדה" והם לא רשאים לגלות לנו. טילפנו למוקד ההומניטארי, ואחרי בירור הם חזרו אלינו ואמרו שזה משום שהוא היכה חיילים. פתאום הרגיש ס' שהוא חייב לגלות לנו את הסוד הנורא ואומר לנו שהבחור כפות משום שהוא השתולל. מתברר שהוא היה במצב זה כשעתיים לפני שגילינו אותו ונשאר כך עוד כשעה אחר כך. כשהגיע צוות של "בצלם" הפצרנו בהם שיעשו משהו כדי שישחררו את הנער ואכן לא הרבה זמן אחרי שטילפנו למוקד ההומניטארי, הוציאו אותו מהאוהל ופתחו את האזיקונים שכבלו אותו. עכשיו הוא נשלח לבטונאדות, לחכות עם המעוכבים האחרים (כ-10). שאלנו למה לא מניחים לו ללכת, והתשובה הייתה שעכשיו בודקים את תעודותיו. (לא יכלו לבדוק אותם בזמן שהיה כפות באוהל?). בשיחה עימו, הוא ציחקק כל הזמן, מעין ליצן כזה, וסיפר שהוא צחק כשעמד מול החייל וכשזה אמר לו לא לצחוק, הוא לא יכול היה להפסיק, והחייל התעצבן ועצר אותו. כולו מטר וששים גובה ושוקל אולי 60 ק"ג, רבע עוף, לא סביר שהוא יכול היה להכות מישהו, גם אם רצה...
כדי להקל על הלחץ החיילים נותנים לקבוצה של כמאה איש מסוף התור לעבור מסביב למחסום. העומדים בתור כמה שעות (בין שעה וחצי לשעתיים בממוצע) התעצבנו למראה העוברים אותם והחלו לצעוק. החיילים דרכו את נישקם וסגרו את המחסום ל-10 דקות עד שהרוחות יירגעו. מאמצע המחסום יוצא כביש צדדי המוביל לכפר קוצין הנמצא על גבעה מעל למחסום. חייל אחד צעק פתאום "הבני זונות!" ורץ במעלה אותה דרך עם נשק שלוף. שם היו שלוש דמויות שניסו לעקוף, כנראה, את המחסום. הוא צעק להם לעצור, והם עצרו. כשהגיע אליהם הוא החל לבעוט בהם והפיל את אחד מהם ארצה. רצתי לס', הקצין ההומניטארי ואמרתי לו שהחייל מכה פלסטינים, והוא אמר "אני לא ראיתי". אמרתי לו שאנחנו ראינו. הוא התעלם. כשחזר החייל עם 3 האנשים וצירף אותם לשורת המעוכבים, שאלתי אותו ליד ס' "למה היכית את הפלסטינים?" והוא צרח עלי "'סתמי ת'פה ! אני ארביץ למי שאני רוצה, מתי שאני רוצה!" ס' סירב לעשות משהו בנידון. (החייל סירב להזדהות אבל על קסדתו היה רשום "ר' ט' 61").
הרגשנו שאנחנו לא מצליחות לתקשר עם אף אחד. היחיד שדיבר עימנו היה ס', וגם זה, רק כדי להסביר לנו איזו עבודה חשובה עושים החיילים ושאנחנו רק מפריעות להם. כאשר אנו נמצאות, הוא אמר, הפלסטינים מתעכבים בגלל ההפרעה שלנו! ואנחנו בכלל לא דיברנו יותר עם החיילים, לא כי לא רצינו, אלא בגלל שהם לא ענו לנו.
לפני שהלכנו רץ אחרינו פלסטיני שכבר עבר את המחסום והתחנן שנשאר עוד קצת כי כשאנחנו נמצאות מעבירים אותם מהר יותר. לנו נראה שהמעבר הוא איטי מאוד. בהעדרנו, מסתבר, הוא איטי עוד יותר. כשהתכוננו לעזוב הגיע פלסטיני ממחסום שבי שומרון (הרחוק מבית איבא 5 ק"מ בלבד) ואמר שאנחנו חייבות להגיע לשם. מעכבים שם קבוצה גדולה של אנשים ומכים אותם.
מחסום שבי שומרון 28.1.2004
16:30 - נסענו לשם. מחסום שבי שומרון נמצא בפתח ההתנחלות בשם זה על אם הדרך לג'נין, דרך האסורה בנסיעה לפלסטינים, וגם במעבר רגלי. פלסטינים היוצאים משכם נדרשים לנסוע למחסום ארתאח שבטול כארם. ומשם במונית לג'נין או לקבאטיה או לכל ישוב אחר על ציר כביש 60. (זוהי הוצאה כספית גדולה לדרך שיכולה הייתה להיות לא יותר מ-20-30 ק"מ) משום כך אין פה כמעט מעבר פלסטינים (מלבד רכב חירום). מביאים לכאן כל מי שנתפס נוסע על כביש שלא כלול ברשיון שלו, או שאין לו אישור.
לצד הדרך, בתוך שלולית שנוצרה מהגשם העז שירד כל השבוע ישבו, עם הגב לכביש, 7 נהגים ו-30 נוסעיהם. בתחילה אסרו עלינו לדבר עימם, ואז אחד החיילים התיר לנו, אך כשניגשנו לדבר בא הקצין (שאח"כ התברר שהוא הקצין של המת"ק) וצרח עליהם שמי שידבר איתנו לא ישוחרר בכלל. אחרי בירור נוסף הוחלט להתיר לנו לדבר עימם אבל שלא יפנו את פניהם לכביש. התברר שהם היו מעוכבים יותר משעה לפני בואנו. ואכן, כפי ששמענו, החיילים היכו שלושה מהם. הם לא רוצים להגיש תלונה. פוחדים מהתנכלויות. על לחיו של אחד הנהגים, איש מבוגר, עדיין ניכרו טביעות האצבע האדומות שהותירה סטירת לחי. לאחר קרעו החיילים את רשיון המעבר. הם טענו שפג תוקפה. הקרעים עדיין היו על הארץ והם אצלי עכשיו. אחד החיילים אמר "אני נהנה מזה, כל יום אני קורע לפחות 15 תעודות!". כשצילצלתי למוקד ההומניטארי הם ביררו וחזרו אלי בהודעה שהחיילים הכחישו שהכו אנשים או קרעו תעודות.
[...] היה קר מאוד, ומכיון שהיום היה חם, היו המעוכבים שיצאו בשעות הצהריים (את חלקם זיהינו מכך שנפגשנו עימם מוקדם יותר כשעברו במחסום בית איבא), לבושים בז'קט קל, אחד מהם היה עם חולצה בלבד. הם רעדו מקור, אך החיילים לא הרשו להם לקום על מנת לרקוע ברגליים או לקפץ במקום כדי להתחמם. זה היה נורא לראות - אנחנו והחיילים קופאים מקור בדובונים שלנו והם יושבים שם, בתוך הבוץ, בלבוש קל, שיניהם נוקשות, והם אינם יכולים להתחמם. החיילים אפילו לא עמדו ליד המעוכבים אלא המשיכו בעבודתם (בדיקת מכוניות שעברו במחסום) תוך התעלמות מהמעוכבים. בעצם, אם היה שם מישהו מסוכן, הוא היה בורח מזמן והם לא היו מרגישים. היה ברור שזוהי ענישה. החיילים היו עוינים מאוד כלפי הפלסטינים וכל הקומוניקציה איתם נעשתה בצרחות, וכשהערנו לאחד החיילים על כך הוא אמר "הם יותר גרוע מבהמות".
4 נשים הן אימהות לילדים קטנים ולחצו לחזור, אחת מהם חד-הורית וניהלה את בנה בטלפון, הרגשנו שאם נעזוב אותם המעוכבים שוב יוכו ומי יודע מתי ישוחררו. חששנו מאוד, אבל לא הייתה לנו ברירה. לפני שעזבנו (קצת אחרי 21.00) צילצלתי לח"כ רן כהן, הוא צילצל לאלוף, ובסביבות 22.00 נשלח קצין מהמת"ק שהבטיח להם שהם ישוחררו עוד מעט. כשצילצלתי לאחד המעוכבים ב-21.30 הוא פחד לדבר בטלפון כי החייל איים שיכה אותו אם ידבר, ולמחרת הוא סיפר לי שהוא אכן הוכה על כך (וכן עוד 2 מעוכבים אחרים). רק בשעה 23.00 הם שוחררו ורק אלוהים יודע איך הצליחו להגיע הביתה! שבע שעות, בקור עז ובתנאים משפילים הם הוחזקו שם "לבדיקה"!
רשמה: דפנה
הדו"ח לקוח מתוך אתר ארגון מחסוםwatch
מחסוםwatch הוא ארגון התנדבותי שהוקם ביוזמת שלוש נשים בינואר 2001, בעקבות הדיווחים בעיתונות על פגיעות בזכויות האדם של הפלסטינים העוברים במחסומי צה"ל ומשמר הגבול בגדה המערבית. כיום מונה הארגון 300 חברות המקיימות משמרות במחסומים במטרה להגן על זכויות האדם של הפלסטינים ולדווח על התנהגות כוחות הביטחון. החברות בארגון פתוחה לנשים בלבד, גברים מוזמנים כאורחים.