סוכנת המוסד ו"כפר הנופש" בסודאן: המבצע החשאי להעלאת יהודי אתיופיה

אני שואל אותה מה היה קורה אם משהו היה משתבש. יולה מחייכת. "אני מוציאה מהמסתור את מכשיר הקשר, מגיעה אל סירת המילוט במים, מפליגה, מתחילה לשדר ומקווה שהישראלים יגיעו אלי לפני הסודאנים".

ספוילר: לימים, כשחולצו אנשי המוסד בהצלחה מסודאן לאחר שהתקבלה ההתרעה הבהולה שנחשפו, זה לא נעשה כך. אבל עוד נחזור לזה.

עשרות אלפי יהודים עלו מאפריקה לישראל בשורת המבצעים ששמם הכולל הוא "מבצע אחים". אלפים רבים הגיעו דרך המבצע שתוכנן בתל אביב, ובסיסו הקדמי היה כפר נופש בים סוף, כפר שבו תיירים חובבי צלילה נפשו להנאתם בלי לדעת שהם מוקפים באנשי מוסד וצוללי השייטת, ובעצם מהווים כיסוי למבצע חריג של המוסד.

"מבצע אחים" הוא מסוג הסיפורים שעושים מהם סרטים, ובימים אלה אכן מצולם סרט על פי פרטי המקרה, בכיכובו של כריס אוונס ("קפטן אמריקה"). אז כן, המבצע עמד כמה פעמים בפני חשיפה – ולמרות כל אמצעי הזהירות הם נחשפו, בפעם הראשונה בנסיבות כמעט קומיות: תייר קנדי, יהודי, קיבל בכפר הנופש בסודאן את ארוחת הבוקר וחשדו התעורר – כמי שהיה בשנת שירות בקיבוץ הוא ידע לזהות סלט ישראלי כשנתקל בו. לג'ייסון בורן, שלא לדבר על ג'יימס בונד, זה לא היה קורה. גם את המבטא הכה ישראלי באנגלית של הצולל שהדריך אותו הוא זיהה, משהותו בארץ. הוא שאל אותו: "אתם ישראלים, נכון?". המבוכה במענה היתה הוכחה סופית. אבל כיהודי קנדי, פטריוט לעמו, הוא שמר על שתיקה. גם בפעם הזאת, כמו בפעמים אחרות, אלילת המזל האירה פניה למפקדי המבצע.

"היא הייתה האדם הנכון במקום הנכון בזמן הנכון", אומר עליה מי שהיה מפקד המבצע דני לימור. "ידעתי שיש לי על מי לסמוך. היא היתה יד ימיני". הכירו את יולה. יולה בחולם. נראה שכבר הוריה הבינו שנועדה לגדולות, כי יולה הוא קיצור של יולנטה, שמה של מלכה אירופית קדומה.

מאז ומעולם אהבה את הים. ילדה תל אביבית, בת למשפחה בורגנית, בבית דיברו ההורים גרמנית, כמו במשפחות לא מעטות באותן שנים. היא הלכה לצופי ים – לא בגלל הפעילות החברתית, אלא בגלל המשיכה למים ולשמש. אחרי הצבא נסעה לפריס ללמוד ארכיטקטורה, אבל לפני לימודי הארכיטקטורה נזקקה ללמוד את השפה וחזרה לארץ בלי התואר אבל עם שפה נוספת. היא החלה ללמוד תרגום סימולטני, ובמקביל עבדה באל על כדיילת. הפגישה עם הגורל הלכה והתקרבה, כמובן מבלי שידעה.

את כל חופשותיה בילתה יולה באילת. כמעריצה מילדות של יורדי הים הפורטוגלים הגדולים, וסקו דה גאמה ופרדיננד מגלן קנתה עם שותפים יאכטה, 56 רגל אורכה, אז היתה זו אחת היכטות הגדולות בארץ, ושמה ימנג'ה – על שם אלת הים הברזילאית. היא ניהלה חברת צ'רטר באילת שהשיטה תיירים, וצללה. השותף לצלילה, רובי, לוחם שייטת בעברו, היה נעלם מדי פעם לתקופה וחוזר.

האווירה המתירנית של אילת בשנות השבעים מנעה מהחברים לשאול לאן הוא נעלם בתקופות האלה, אבל כשבת זוגו של רובי נדרשת לעבור תחקיר בטחוני מדוקדק, די ברור לכל מי שנושא איתו את הגנום הישראלי מדוע נעלם רובי, ובשליחותם של מי.

"רובי, שצלל איתה, הביא אותה לידיעתי כמועמדת", נזכר דני לימור, מפקד מבצע אחים. "נזקקתי לכישורים מגובים באומץ – והיא הייתה האדם שחיפשתי. אבל בכל זאת, מדוע מבחוץ? מדוע לא לוחמת מוסד מיומנת?". כל המבצע ישב על אנשים מבחוץ, בסך הכל כ-20 איש במהלך השנים שבהן פעל כפר הנופש. "יש לי הערכה עצומה לנשים ויכולותיהן", אומר לנו דני, אבל ברמז דק לרוח התקופה, וכמובן לסיכון האדיר הכרוך במבצע הוא מוסיף שנאלץ להילחם קשה שיקבלו אותה. בסוף, דרכו ניצחה.

"צריך להבין את הרקע", אומר לי אפרים הלוי, האחראי העליון על המבצע בתחילתו, מי שהיה אז ראש ביצור, האגף האחראי על העלאת יהודים מארצות ערב והאסלאם ולימים ראש המוסד. זה היה מבצע שנוהל בקנה מידה גדול, בארץ רחוקה, שבתחילה היתה בה נוכחות מצומצמת בלבד בשטח, ועבודת הביון נעשתה בצורה שתביא תוצאות, כמובן, אבל תספק מקסימום ביטחון. ולפתע, בגלל הנסיבות צריך לפעול במהירות – ובקנה מידה גדול. על כן, מוסיף הלוי, במקום תהליך הגיוס וההכשרה המקובלים לסוכני מוסד, הנמשכים זמן רב, ההדרכה וההכשרה של יולה נעשו בהליך מקוצר.

אז רובי ודני מגיעים לפגישה עם יולה ושואלים אותה אם היא רוצה להצטרף אליהם. התשובה המיידית היא כן. יולה לא שאלה היכן, לא שאלה באיזה תפקיד, עם מי או מה תהיה משכורתה ותנאיה. "כן" חסר הסתייגויות. זה המאפיין שלה עד היום – סקרנות עזה, צימאון לחוויות, הרפתקנות – מעדיפה בלת"מים על השגרה הידועה מראש. מרבית האנשים אינם כאלה. מצד שני, רוב האנשים לא הולכים להיכנס בעיניים פקוחות לסיכון של עינויים ומוות. וכן, עוד פרט קטן אחד – יולה היתה, ועדיין, ציונית. כמו שאר אנשי המבצע, מהראשון ועד האחרון. מראשי המוסד, כמובן, ועד אחרון לוחמי שלדג, השייטת, הטייסים, לוחמי המוסד שסיכנו את חייהם למען עלייתם לישראל של אנשים שאותם לא הכירו ולא יכירו. זו טובת המדינה, אמרה לי בפשטות. היה לי ברור שאני צריכה להיות שם.

היא התבקשה להגיע לפגישה בתל אביב, בדרך דפדפה במגזין נשיונל ג'יאוגרפיק, ושם הייתה כתבה על סודאן. מתוך ניחוש טהור הטילה להם את הגיליון הפתוח בעמוד הנכון על השולחן ושאלה אותם: "זה שם, נכון?". הם החווירו, ניסו להבין היכן היתה ההדלפה, אבל לא, זה היה סתם ניחוש ממוזל.

ישראל של שנות ה-80 עדיין לא הייתה הסטארט-אפ ניישן של המאה ה-21, והמבצע היה דל במשאבים. אני שואל את אנשי המוסד, בכירים וזוטרים שהשתתפו במשימה הזו האם לא היו להם שאלות? לא מוסריות, או ערכיות אלא שאלות מבצעיות? השמיכה הרי קצרה. אין סוכנים, או תקציב, בכמות בלתי מוגבלת. ליבת העבודה של המוסד היא להביא מידע על תכנית הגרעין האיראנית, על מוכנות החיזבאללה למלחמה, על שיתופי פעולה אפשריים עם מדינות עוינות לכאורה, לגייס סוכנים ולהפעילם מהודו ועד כוש. האם זה סביר, עשרות שנים אחרי הקמת המדינה להשקיע מאמצים, סוכנים מיומנים, משאבים כלכליים ומבצעיים כדי להעלות יהודים ארצה?

חד משמעית כן, השיבו לי כולם. "זו לא שאלה של משאבים, זו לא שאלה כלכלית", אומר אהרל'ה שרף, שהיה ראש ביצור בשנות השמונים המאוחרות, והחליף את אפרים הלוי. המשימה המרכזית היא בושייר והג'יהאד – אבל לא רק. המדינה הזו קמה כמדינת העם היהודי, ולעם היהודי יש כאן כתובת. המוסד אינו רק המוסד של מדינת ישראל, הוא המוסד של העם היהודי, ולכך אין מקבילה בעולם. מי שייקלע למצוקה, בעולם כולו, יש מי שיושיט לו יד.

באחריות העליונה נושאים כמובן ראשי המוסד. אפרים הלוי נפגש עם חקה, הלא הוא יצחק חופי, והציג בפניו את הערכותיו. באומץ לב אישר חופי את המבצע. "אמרתי לעצמי", מוסיף הלוי, "שאם חלילה היתה מתרחשת תקלה רבתי הייתי יכול לכתוב את דו"ח ועדת החקירה המדויק, על כיפוף הכללים המקובלים ולהרשיע את עצמי במה שעשינו".

את המהלכים התניע פרדה אקלום, יהודי אתיופי ממחוז תיגראי הגובל כיום בדרום סודאן, בין השאר. תיגראי ואמהרה הן ליבת אתיופיה. אקלום הוא שיצר קשר עם המוסד, וכשמלחמת האזרחים באתיופיה וניתוק היחסים סיימו את העלאת היהודים ישירות הוא זה שארגן את הדרך החלופית. בקרב יהודי אתיופיה פושטת השמועה מפה לאוזן שאם הם יגיעו לסודאן, יוכלו לגנוב את הגבול ואז, אולי, בדרך פלאית, יהיו בדרכם לירושלים. מילת המפתח שמשכה אותם בחבלי קסם הייתה ירושלים – לא ישראל.

וכך, בדרכיו העקלקלות של עולם המודיעין מקים איש עסקים אירופי מכובד, דני לימור בשבילכם, חברה אירופאית העוסקת בתיירות. החברה מגיעה אל פיסת נדל"ן מושלמת עבור המשימה. כפר נופש נטוש במרסה ארוס על שפת ים סוף, במרחק 70 קילומטרים מהעיר הסמוכה. החברה תשמח להפעיל מחדש את הכפר, שיזרים מטבע זר כה נחוץ לממשלת סודאן, יביא תיירים, רובם גברים צעירים ושריריים משום מה, שיתרשמו מנופיה של סודאן ויפיצו את הבשורה.

ממשלתו של נומיירי, אז שליט סודאן שלו אף קשרים מסוימים עם ישראל נעתרת בשמחה. וצריך מישהו משלנו שיפעיל את הכפר – גם בכיסוי הלגיטימי, של כפר נופש וצלילה לכל דבר, וכמובן את הפעילות החשאית.

לסודאן מגיעה שליחת החברה, אשת עסקים גרמנייה וחובבת צלילה, המפעילה את הכפר. "מודירה כבירה", מנהלת גדולה, כך קראו לה בהערצה העובדים. בכל אותה העת הפעילו את הכפר כעשרים עובדים סודאנים בשלל תפקידים, וחדרניות מאריתריאה, כשהם אינם מעלים בדעתם כמובן שמי שמחלקת להם הוראות, מנהלת אותם, היא אישה ישראלית. כינוי נוסף שהדביק לה הצוות היה "דנדאווה גולדה", עקב צבע השיער כמובן.

הסכנות היו רבות וידועות מראש. הצוות המקומי יכול היה להזיז את אחד הרהיטים תוך כדי עבודת הניקיון ולמצוא את ציוד הקשר המוסלק. יולה הייתה עלולה לפלוט בהיסח הדעת מילה בעברית ואולי סתם אחד הנופשים יזהה את המנהלת הגרמנייה בתור הצוללת הישראלית שהוא פגש בטיול באילת? החשש תמיד קיים והכפר המוזר הזה היה כל הזמן על הכוונת של שלטונות סודאן. "בניגוד למיתוסים שפשטו", מדגיש הלוי, "המבצע לא נעשה בידיעת המשטר הסודאניו ובעידודו. להפך – הם ידעו שמשהו מתרחש, וחיפשו אותנו. ובניגוד לכל תורת לחימה לא הורידו האנשים בשטח פרופיל אלא להפך – מהות המבצע דרשה שיפעלו בפרופיל הכי גבוה שיש, שיסתתרו במקום בולט".

יולה דאגה לקשרים טובים עם סודאני עשיר, שביתו המבודד היווה נקודת תצפית טובה אל עבר כפר הנופש – וכך יכלה לקבל התרעות במקרה שהשלטונות רצו לקפוץ לביקור פתע. הוא התריע בפניהם על הפשיטה המתקרבת, והם סילקו והחביאו את כל מה שיכול להסגיר אותם לעין חשדנית.

במקביל, למסיבות במקום היה מגיע נציג ה-CIA האמריקני בחרטום, אותו אדם שלימים ההוראה לאנשי המוסד בסודאן היתה שבמקרה חירום, עם הפעלת מילת הקוד, תגיעו אליו. הוא ידאג לחלץ אתכם.

יולה, ששהתה בכפר כשלוש שנים, הייתה אחראית לכל – מרכישת המזון לעובדים ולאורחים, דרך הפעלת המועדון ועד טיפול בכוח האדם. זה כלל, באותם ימים, גם הגנה פיזית לחדרניות מפני הגברים הסודנים. האבטחה שלה? איש מוסד שתמיד היה בכפר, תחת מסווה, והתחלף מדי פעם, ושומר נאמן נוסף.

איך זה עבד? אחת לשבוע היה איש הקשר של הקהילה עם המוסד יוצא ממחנה הפליטים לנקודה קבועה מראש. לא תמיד באו לפגוש אותו, אבל אחת לשבוע הוא התייצב. לעתים היה מקבל את ההודעה: הלילה יוצאים לדרך, וקבוצה בת כמה מאות בני אדם היתה מתארגנת.

בצדו השני של המבצע הייתה התארגנות מקבילה. ויש לזכור שסודאן הייתה אז המדינה הגדולה בשטחה באפריקה, כשני מיליון קילומטרים רבועים. כל המבצעים התנהלו בלילות חסרי ירח, כלומר אחת לחודש. משאית וג'יפ טויוטה היו יוצאים לדרך בת אלף קילומטרים ויותר כל כיוון, הנסיעה רק בלילה מחשש למחסומי דרכים בלתי צפויים במדינה הלא יציבה, השרויה במלחמת אזרחים. לילה שלם נהיגה, המתנה בהסוואה במהלך היום, ובלילה השני היו מגיעים לנקודת המפגש, אוספים את המטען האנושי הנדחק בצפיפות בל תיאמן – כ-200 או 300 איש במשאית וג'יפ בלבד, ויוצאים לדרך חזרה. בינתיים יולה ולוחמי מוסד ושייטת שהיו מגיעים במיוחד היו מסמנים את נקודת האיסוף במרסה פיג'אב הצפונית לכפר, בודקים את הריף, מסמנים את התאורה, מוודאים שאין תקלה.

והיו בעיות נוספות, שנפתרו בדרך של תושיה, אילתור, חוצפה, ובמחשבה לאחור – כמעט בדרך הזויה. כך למשל הכפר לצורכי ביטוח נזקק לתא לחץ, למקרה של תקלה. הרי הם מועדון צלילה אירופאי הפועל באופן חוקי ותקני. אלא שאין תא לחץ בסודאן – למעט לכוחות המזויינים של המדינה. וכאן נכנס לתמונה גנרל סודאני, שבמהלך הדיונים עימו התאהב ביולה – לא, תרגיעו את הדמיון – ובכל פגישה איתה התכונן היטב במשרדו, היטיב את מראהו, ושאף לרצות את אשת העסקים האירופית. עסקים היו, ותו לא.

בכל מקרה, התברר שסודאן ביטלה את אימוני הקומנדו הימי שלה בגלל קשיי תקציב. אין בעיה: הכפר מוכן לספק לסודאן שירותי הדרכה על ידי מדריכי הצלילה המיומנים. וכך נתפרת העסקה ההזויה הבאה: תא הלחץ הצבאי מועמד לרשות כפר הנופש, המסוק של הגנרל נמצא בכוננות לטובת הכפר, מכשיר קשר מיוחד ניתן מטעם צבא סודאן ליולה לשימוש להזעקת המסוק במקרה הצורך. והקומנדו הימי הסודאני מקבל הדרכה, מבלי דעת, מלוחמי שייטת 13, הקומנדו הימי הישראלי. להמתקת העסקה, בכל יום חמישי נשלח משלוח לובסטרים טריים מיולה לגנרל. אגב, לא נעשה שימוש בתא הלחץ ולו פעם.

בעיה מרכזית במיוחד הייתה הדלק, הרי אין תחנות דלק עם חנות נוחות צמודה במדבר הסודאני. יולה כל הזמן אספה דלק לנסיעות הארוכות, בטענה שהגנרטור בכפר ישן וצורך דלק רב. בלי דלק ובלי תושיה רבה זה לא היה מצליח.

"לכאורה היה כאן הימור", אומר דני לימור, "הרי לא יכולתי לדעת בוודאות שיולה תצליח, אבל מה שעושה סוכן מוסד טוב הוא היכולת לקרוא בני אדם. אני מחלק זאת ל-60% אינסטינקטים, 20% ניחוש ורק 20% מחשבה סדורה. כישורים פלוס אומץ. זה הסוד. זו החבילה המושלמת – ואת זה היה לה".

המבצע כולו היה שונה מכל מבצע אחר. "זו היתה מלאכת מחשבת", אומר אהרל'ה שרף, "אתה צריך לחיות תחת כיסוי בארץ אויב 24/7. האנשים שפעלו בשטח היו גיבורים. בכלל, כל פעולה של לוחמי מוסד, של לוחמים ישראלים על אדמת אויב. ובניגוד לכל תורת לחימה של המוסד, בניגוד לכל תורת הפעלה שכל מפעיל אי פעם שינן – כאן יולה ואנשיה נחשפו בפני אנשים שחיים במקום. כאשר היא ניהלה, וזה קרה, את מבצע ההעברה אל סירות הזודיאק האנשים בשטח יודעים שהיא ישראלית, הסוד הכמוס מכל. כל התורה המבצעית נזרקה לפח למען העלאת יהודים. כל הכיסוי העמוק, כל שכבות הבצל המגינות עליך, כל הזהויות וסיפורי הכיסוי מקולפות, והיא והאחרים נחשפים ביודעין.

כשאנו חושבים על אומץ, על גבורה על מה אנו חושבים? על לוחם מסתער לתוך האש. בהחלט. זה אומץ בלתי נתפס. אבל הלוחם בדרך כלל מסתער עם חבריו, עם האנשים שעליהם הוא סומך, שאיתם התאמן. חשבו על האומץ של הלוחם הבודד. של יולה, למשל, הנמצאת במדינה ערבית עוינת, איתה בכפר איש מוסד נוסף, והם כמובן אינם יכולים לשוחח על שום נושא מסווג, גם לא על געגועים הביתה, על פחדים, על משפחה.

המבצע נמשך כחמש שנים, כאשר הכפר הוא מרכז העצבים של העלאת יהודי אתיופיה. עם הזמן עבר המיקוד מהעלאה דרך הים והמדבר באותה דרך חתחתים המתחילה באיסוף מנקודה בלב המדבר, אל הכפר, ומשם בסירות הזודיאק אל ספינת חיל הים הממתינה לאיסוף להעלאת יהודי אתיופיה במטוסי ההרקולס – הקרנפים של חיל האוויר, כשגם התיאום הזה – התקנת מסלולי הנחיתה וההמראה וכו' נעשה דרך הכפר, והיו שיטות נוספות – מבצע משה המפורסם, לפני הפעלת כפר הנופש שבו הועלו יהודים במטוסי חברת תעופה בלגית.

ואז, בינואר 1985 הגיעה מילת הקוד. הכל נחשף, הכל נשרף. סודאן הופכת אדמה חרוכה, וצריך לחלץ את כולם, ומיד. זוכרים את סוכן ה-CIA, איש הקשר לחירום? אנשי המוסד בחרטום, בירת סודאן, הגיעו למקום מסתור, וחולצו ממנו בארגזים מוסווים. אחד מהם מתלוצץ עד היום על כך שכל חייו הצטער על כך שהוא נמוך קומה וקטן גוף – עד לאותן שעות שבהן הוסלק בארגז.

והכפר? יולה כבר לא היתה שם. חיל האוויר נשא בעיקר הנטל של העלאת היהודים בשלב זה, והחילוץ נעשה לא דרך הים אלא להפך – לצאת מייד אל לב סודאן, אל המדבר, ושם, בנקודה שנקבעה מראש יבוצע החילוץ. זאת כשהטייסים אינם יודעים אם הפעולה נחשפה ויש סיכוי שהם נוחתים לתוך מלכודת. הצוות בכפר עבד בקדחתנות, השמיד את מה שהיה צריך להשמיד, הוציאו אל הג'יפ את הציוד המסווג האחר, המוסווה כדברים תמימים לחלוטין ונעלמו. הם הגיעו אל הנקודה, המטוס פער את גחונו והם נכנסו תוך שניות פנימה, עם הג'יפ, הדלת נסגרה והם המריאו לישראל. כולם חולצו בחיפזון, מדגיש שרף – אבל חולצו, ובמסודר. בהתאם לתכנית שנבנתה מראש, ובלא תקלות. לוחיות הזיהוי הסודניות של הג'יפ שמורות היום בטייסת, ג'יפ הטויוטה עצמו מוצג לראווה בווילה הסודית הכי מפורסמת במדינה, המשקיפה על צומת כבישים סואן. כן, למורשת קרב יש חשיבות.

"הסודאנים תמיד סיפרו לי", נזכרת יולה, "שהכפר היה שייך פעם לחברה איטלקית וביום אחד הם פשוט נעלמו. ועכשיו זה קרה להם פעם שנייה, עם השווייצרים החביבים, המנהלת בשטח, ומנכ"ל החברה שאולי לא סמך עליה, כי היה מגיע מדי פעם, בלילות בלי ירח לביקורים". מעניין מי היו אותם איטלקים, או איטלקים לכאורה, ואת מי שירתו.

הסיפור, כמובן, לא נגמר כאן. רף הסיכון רק עלה ומנהיג סודאן התחלף בעומר אל בשיר, השולט במדינה עד היום. מדובר כזכור בפנאט, רוצח, אדם המבוקש על ידי בית הדין הבין לאומי בהאג על פשעיו נגד האנושות בדרפור. ובכל זאת, ישראל חוזרת לסודאן, כי המשימה לא הושלמה. בשנת 1990 שני סוכני מוסד נחשפו בחרטום. הם חולצו מחבל התלייה, על פי מקורות זרים, בסיועו של טייני רולנד, איל עסקים ומיליארדר בריטי ססגוני בעל עסקים וקשרים באפריקה (שבין שאר עסקיו היה גם הבעלים של בית הכלבו "הרודס"). התשתית שוב קרסה אבל זה כבר היה זמן מועט לפני מבצע שלמה שסיים, כמעט לחלוטין, את פרק העלאת יהודי אתיופיה לישראל. לאורך השנים פעלו כמאה אנשים, בשטח ובמטה, במבצעים השונים. אי אפשר לאמוד זאת במונחים כלכליים, כמובן, אבל אם תרצו – השקעה שהניבה תשואה מדהימה.

איך חוזרים למקום שבו נשרפת, למקום שבו עכשיו מודעים למבצע שאתה מנהל, שרף הסיכון בו כמעט בלתי נתפס? אני שואל את שרף, ותשובתו המיידית היא: "אין היסוס". אין מחשבה נוספת מעבר למחשבה איך לבצע את המשימה כי זו המשימה. כי אנשים המשיכו להגיע למחנות הפליטים, כי אנשים המשיכו לנסות ולהגיע לישראל, למדינתם. "זה מה שאנחנו יודעים לעשות", הוא מסכם, "אם הדלת נעולה נכנסים דרך החלון. אם החלון גם סגור נכנסים דרך החריץ. תמיד ישנה דרך".

האם היה שלב שבו אמרת לראש המוסד – את זה אנחנו לא עושים, הסיכון מטורף, זה בלתי אפשרי? אני שואל את הלוי. "לא", ענה לי בפסקנות, "לא קרה. אמדנו את הסיכונים, כמובן, תכננו, התכוננו לתרחישים שונים. אבל המבצע המשיך".

לימים המידע דלף, לאט אבל דלף. יותר ויותר יהודים הגיעו לישראל, אלפים שידעו וסיפרו איך הגיעו. יולה חזרה לארץ, שבה לאל על ולימים הגיעו לחברה טייסים שפרשו מחיל האוויר, טייסי קרנף שהכירו אותה. נכתבו מאמרים, הסיפורים סופרו בערבי מורשת קרב בטייסת הקרנף, בשייטת 13, במוסד, בספרים, בסרטי טלוויזיה, וכן, הפרשה הזו תקבל בקרוב אבק כוכבים נוסף: בימים אלה מחבר גידי רף (יוצר "הומלנד") תסריט שאותו יביים. על ההפקה אחראית אלכסנדרה מילצ'ן, בתו של ארנון מילצ'ן, אחד המפיקים המצליחים בהוליווד. השם הטנטטיבי הוא Red Sea Diving Resort, וכריס אוונס יגלם סוכן מוסד נועז. יש לי חשד קל שבניגוד למציאות, הגיבור יהיה אוונס, ואם תהיה אישה, וסביר שתהיה, היא תהיה לצידו, שלא לומר בצלו. אבל אולי אתבדה.

הלוי, שרף ולימור עשו, בלשון המעטה, לא מעט בחייהם. הם היו בשטח ופיקדו לימים על מבצעים עתירי סיכון, פעלו במחשכים למען ביטחון ישראל, בשורת מדינות, בשורת נושאים. המבצע הכל כך מיוחד הזה, לגבי כולם, הוא אחד המבצעים שעליהם הם מסתכלים אחורה בגאווה, מוצדקת.

יולה המשיכה בחייה, שבה לארץ, למדה פיזיקה וביוכימיה, טיפחה וממשיכה לטפח את הגן הפורח בביתה במושב בשרון, שבו היא חיה כיום עם שלושה כלבים ושישה חתולים – שאותם הצילה ממקומות שונים. להרפתקנית, אשת הים נותרו עוד כמה משימות שרצתה להשלים, והיא עשתה גם אותן כמובן. היא חצתה, כפי שחלמה תמיד, את האוקיינוס האטלנטי, כשהיא משיטה יאכטה של חברים. שמה של היאכטה, שאלתם? יולנטה. שנים אחרי, היא נסעה לאתיופיה עם חלק מהחברים למבצע, שם היא חזתה במקומות שמהם ברחו האנשים להם היא עזרה.

"אני מי שהייתי שם, זו יולה האמיתית", היא אומרת, "אני הייתי חלק מההיסטוריה. אני למדתי מה זה לתפקד מול קשיים, מול סכנות, לאלתר, למצוא פתרונות בתושייה, למתוח את עצמי עד הקצה. וכן, לתרום למדינה".

ומשפט הסיכום שמור לאיש המבצעים הותיק דני לימור, הוגה המבצע ומפקדו: "בלעדיה זה לא היה קורה". קצר, תמציתי, מדוייק.