"המקום הזה מעורר געגוע בלתי-פוסק"

גם ביום שישי האחרון ביקרה איריס יפרח, אמו של איל יפרח, בטרמפיאדה בגוש עציון שממנה נחטף בנה. במקום האחרון שבו הוא היה פשוט עלם חמודות, תלמיד חסר דאגות. "נסענו לשבת בקריית ארבע. זה לא היה בדרך, אבל ביקשתי מבעלי שיעצור שם", היא מספרת. "אני מרגישה צורך להיות שם ולשתף את הילדים. אני באה לשם ואפילו עושה כמה צעדים, שואלת את בעלי: איפה איל היה? איל היה פה? איל היה שם? אני מנסה לדמיין איך הגיע הרכב, מנסה לדמיין אותו מתקרב לרכב ושואל לאן מגיעים. אני בטוחה שהוא חייך, כי הוא תמיד חייך. אני מדמיינת אותו מתיישב ברכב, מהדק את החגורה ואומר לעצמו, איזה יופי, עוד מעט אגיע הביתה. פתאום בתוך כמה דקות הוא מבין...", היא זועקת בקול רועד ופורצת בבכי.

הטרמפיאדה היא המקום שבו הכול החל. המקום שממנו נחטפו איל יפרח, נפתלי פרנקל וגיל-עד שער, שבו נורתה, כך התברר בדיעבד, יריית הפתיחה של מבצע "צוק איתן". צילמנו שם את שלוש האימהות שעות אחדות לאחר שנודע שחוטפי הבנים נהרגו בפעולה של כוחות הביטחון. "אנחנו שמחים שהדבר הזה נפתר. פחדנו שייפגעו עוד חפים מפשע", אמרה רחלי פרנקל. "התפללנו שהם ייתפסו, זה היה רצון טבעי וחזק ביותר", אומרת איריס יפרח ומוסיפה שכל הרגשות שהרגישה בחודשים האחרונים שבים ומציפים אותה. "מבחינתי, מי שנטל את החיים של הבן שלי בא היום בחשבון, משלם על זה בחייו", היא אומרת. "המעגל נסגר בתחילתה של שנה חדשה", מוסיפה בת גלים שער. "אנחנו גאים בממשלה ובכוחות הביטחון".

איריס יפרח מבקשת לדבר על הקלות הבלתי-נסבלת, על חיים שלמים שנקטעו באבחה אחת. "אנחנו תלויים על חוט השערה. זה מה שאני מרגישה במקום הזה. אני מנסה לעשות את הצעדים, כאילו זה איל, לנסות להבין מה עבר עליו, מה המילים האחרונות שאמר, לגיל-עד, לנפתלי".

בת גלים שער שותפה לניסיון לשחזר, להיאחז ברגעים האחרונים. "אתה נעצר במקום. אתה שואל את עצמך 'מה היה שם? מה גיל-עד חשב באותם רגעים? הוא בכלל לא דמיין שדבר כזה יקרה לו?', הוא רק רצה להגיע הביתה לשבת, לאחיות". מנגד, היא נזהרת לא לטבוע במחשבות. "המקום הזה מעורר את הגעגוע הבלתי-פוסק. הוא גדול מאוד, אבל אני לא הופכת אותו לאיזה מיתוס או סמל. אני משתדלת שלא לחשוב על זה - מה היה ברכב, מה היה בטרמפיאדה. אלה מחשבות שמאוד מחלישות אותי ואני נמנעת מהן. יש לי שתי תמונות שרצות בראש. בראשונה גלעד מחייך אליי את חיוך ה'אל תדאגי' והשנייה היא מה שקרה באוטו. אני משתדלת להתמקד בתמונה שנותנת כוח ולא בזו שמחלישה".

רחלי פרנקל מפנה את תשומת הלב דווקא לגבעה הסמוכה לטרמפיאדה, שהייתה פעם הר של זבל, ובזכות עבודה משותפת של אנשים רבים הפכה לאתר תיירות שנקרא עוז בגאו"ן, על שמם של גיל-עד, איל ונפתלי. "אני מאוד אוהבת את המקום הזה", היא אומרת. "יש פה מתיקות מיוחדת ועשייה מלאה שמחה וציונות. לכפר עציון אני מאוד קשורה כיוון שלשני הבנים הגדולים שלי היו שנים מאוד משמעותיות שם. אבל הוא לא צריך אותנו כדי להפוך לסמל. הוא סמל כבר מתש"ח".

ערב ראש השנה קרב ובא - חג ראשון בלי הבנים. "ההכנות מאוד מורכבות, ההתרגשות לקראת החג מלווה בהרבה חשש וכאב", אומרת בת גלים ומוסיפה: "גיל-עד מאוד אהב להכין פינוקים במטבח. הוא תמיד היה מכין את הבונוסים לארוחה - מאפינס שוקולד ועוגיות. הוא היה טוב באפייה. היה לי מאוד קשה להיכנס למטבח עד עכשיו, אבל הבנות צריכות חג, אנחנו צריכים חג. אי אפשר להיכנס לעצבות הזאת. אני מקווה שתהיה לי מוטיבציה לחג, בשבילו, בשבילו כולנו. החיים של כולנו ממשיכים, הוא כל הזמן אתנו, בעשייה, במחשבה. וגם במטבח הוא הרבה אתי".

איריס נזכרת במקום הריק של איל ליד השולחן בשבת הראשונה בלעדיו. "אני נושמת עמוק ואוזרת כוחות. בשבת הראשונה היינו המשפחה לבד, רק אנחנו, ואחיו אמר לי: וואו, מרגישים את החיסרון של איל. זה נכון, אי אפשר לברוח מזה. דיברנו על זה ואמרנו, אוי ואבוי אם לא נרגיש. אנחנו נרגיש אותו במיוחד בערב החג, ביתר שאת מיום רגיל. זה חלק מהתמודדות.

"עד הרגע האחרון לא ידענו איפה אנחנו רוצים להיות בחג. חששנו להיות לבד בחג הראשון. אחרי התלבטות לא קלה הבנו שאנחנו זקוקים לשקט, להתכנסות של המשפחה הגרעינית. הכנתי מעין פעילות לשולחן החג, שאלות שנשאל, סיפורים שנספר עליו. תמיד היו דיונים עם איל, ועכשיו לא יהיו דיונים, אבל אנחנו נמשיך את השיח בלעדיו ונמשיך אותו".

הגעגוע הוא חלק בלתי-נפרד מחייהן. חלק גדול. ואתו הן צריכות לרוץ הלאה. הן מדברות על החמצה ענקית, על כאב בלתי-נתפס. "בגיל-עד היה השילוב המיוחד של ילד רציני, פרפקציוניסט, שיורד לפרטים קטנים, ומצד שני מאוד אוהב לעשות שטויות וליהנות מהחיים, מהדברים הקטנים", נזכרת בת גלים בערגה. "הוא עשה הרבה כיף, היה חבר טוב, החברים תמיד הקשיבו לו. היה מדריך מאוד מסור לחניכים שלו, מאוד אהב אותם ודאג להם, שיהיו ערכיים ויתחברו לעם ישראל. כשהייתי אומרת לו להיזהר ולשמור על עצמו, הוא תמיד היה אומר לי 'אל תדאגי'. ובאמת לא דאגתי, כי הוא היה ילד אחראי. היום כשאני חושבת עליו, אני מתגעגעת וחושבת על החיוך שלו ועל המילים שלו: אימא, אל תדאגי, טוב לי, טוב לי".

רחלי מספרת על נפתלי שהיה ילד מקסים, מלא כישרונות. "מאוד מוזיקלי, ספורטאי, בעל חוש הומור ציני, נהנה מלימוד תורה משמעותי ויודע גם לבחון את הדברים בשכל. היו לו תכניות רגילות של ילד בן 16 - מה לעשות בקיץ, להוציא רישיון נהיגה, לטייל וללמוד, היה לו מאוד טוב בישיבת 'מקור חיים'. נחמץ הלב מלחשוב לאן הוא יכול היה להגיע".

משפחת פרנקל קשרה קשר מיוחד עם חבריו של נפתלי. "הם חבורה מתוקה ורגישה. אנחנו בקשר אתם כל הזמן, הם עשו דברים ביחד והזמינו אותנו, הם הגיעו אלינו לשבת, זה נורא משמעותי לנו, זה נורא משמעותי להם ולילדים שלנו".

איל היה גאוותה של איריס. ילד אצילי, בעל חיוך כובש ואישיות של מנהיג. "קראנו לו איל כי יש פסוק, 'הייתי כגבר אין איל'. איל משמעותו כוח. נכון, כל אימא תגמור את ההלל על הבן שלה. לכן אני רוצה לשמוע חברים, וכשאני שומעת אותם, הם אומרים: 'אני רוצה להמשיך את איל, אני רוצה להיות טוב כמוהו, אני רוצה את ספר הקודש שאיל למד אתו וכתב בו את הערותיו'. איל הוא שילוב מושלם בין חיי רוח לחיי המעשה".

לראשונה היא חושפת בגאווה דברים מתוך הרשימות שרשם איל ביומנו האישי. "ביום האחרון הוא כתב: 'איך יכול בן אדם לחיות את חייו כשהוא רק עסוק בלשרוד?'. זה לא סתם כתוב, זה נכון לגבי החיים שאיל חי. הוא ניגן, הוא התלבש יפה, בישל בצורה מדהימה, הוא שיחק כדורסל ואהב את החיים, אך היה בו גם עומק. הוא לא נתן לדברים לעבור לידו. חיפש את המשמעות בחיים".

הדברים שכתובים ביומן, היא אומרת, ממחישים את תכונות האופי של איל. "חזרנו מאירוע משפחתי במסעדה והוא החל לכתוב ביומנו: 'אני יושב במסעדה ומסתכל על המשפחה שלי, על ההורים שלי, על האחים והאחיות שלי ומבין שאלה האנשים שאני כל כך אוהב, שלמענם אעשה הכול'. זו דוגמה לאירוע בחיים שאיל לקח ממנו תובנה. הוא חיפש משהו לקחת אתו להמשך החיים מאירועים פשוטים, יום-יומיים. והיום אני לומדת ממנו".

הקשר בין שלוש האימהות לא ניתק מאז הרצח. הן מבינות זו את זו בלי מילים, מרגישות שהגורל חיבר ביניהן בברית חיים. "אני אוהבת את שתיהן, מעריכה אותן ולומדת מהן", אומרת איריס. "זאת חברות שהחלה מחוויה מטלטלת, חברות שנזרקנו לתוכה, והיא כמו החלה ישר מהאמצע. אני מרגישה שאני מכירה אותן כבר 20 שנה. אני מרגישה היום שיש לי קשר נפשי אתן. אני לא צריכה כוח לדבר אתן, אני צריכה רק זמן".

"זכינו באנשים נהדרים", אומרת רחלי. "הקשרים בינינו טובים. מחד אנחנו שונים, ומנגד מתקשרים טוב. נוצרה חברות. במובנים מסוימים אנחנו יוצאות לדרך חדשה", היא מזכירה את האתגר החדש שבפניו ניצבות כעת המשפחות. "מה שמעניין אותנו מבחינת הנצחה זה שימור הרוח של הקיץ, שהייתה רוח מיוחדת. אנחנו מנסים לעצב לעצמנו דרך שנוכל להמשיך בה ביחד בעשייה חברתית". גם בת גלים מספרת על הפעילות המשותפת ברוח הקיץ: "עכשיו אנחנו מאוד רוצים להמשיך את רוח הדברים, את רוח התקופה, את האחדות בישראל. אנחנו מקימים עמותה שבאמת תנסה לפעול ציבורית בעניין, גם להנצחה, גם לשמירה על האחדות בעם, עמותה שתפעל לפיתוח פרויקטים שישמרו את האחדות ויבטאו אותה.

"ברוך השם, אנחנו מצליחים לעבוד בשיתוף פעולה, לחזק זה את זה. גם הילדים יצרו קשר אחד בין המשפחות. זה לא מובן מאליו. יכולנו להיות משפחות עם חילוקי דעות ובלי הסכמה. זה לא שאנחנו מסכימים על כל דבר, או חושבים אותו הדבר, אבל ברור לנו שהמטרה צריכה להיות משותפת. אנחנו צריכים לפעול ביחד, להיות ביחד".