הדיווחים המבלבלים והסותרים היוצאים הבוקר (שלישי) מקהיר בנוגע לשיחות הלא-ישירות בין ישראל לבין חמאס מצליחים לייצר לא מעט מבוכה, ובעיקר חשש, בקרב תושבי רצועת עזה. המצב ההומניטרי הולך ומחריף והפתרון עדיין אינו נראה באופק. יותר מ-400 אלף פלסטינים הפכו לחסרי בית או לפליטים ואפילו אם יושג היום או מחר הסכם הפסקת אש קבוע - וספק אם זהו המצב - הפתרון לבעייתם עדיין אינו נראה בטווח הזמן המידי. כפי שזה נראה כעת, הם צפויים להישאר ללא בתים גם בשבועות והחודשים שלאחר הגעה להסכם, מהסיבה הפשוטה שהקמת בתים מצריכה זמן רב וכמובן חומרי בנייה.
גם אם ישראל תתיר כניסה של חומרי בניין לרצועת עזה בפיקוח כזה או אחר, הכמויות הנדרשות לשיקום הבתים ההרוסים הן אדירות. ישראל דורשת שמנגנון פיקוח מיוחד יוודא שהחומרים הללו אינם משמשים לבניית מנהרות או בונקרים, אך ספק אם יש מנגנון שיוכל להבטיח שכל קילו מלט שייכנס לעזה יוקדש אך ורק להקמתם או לשיקומם של עשרות אלפי הבתים שנהרסו או ניזוקו במהלך המלחמה. בעיה אחרת שמסתמנת כבר כעת נוגעת לתחילת הלימודים. חופשת הקיץ מסתיימת, ורוב בתי הספר ברצועה הפכו למקלט עבור אותם פליטים. כרגע לפחות, אין למאות אלפי התלמידים בעזה היכן ללמוד.
מלחמה בדרום - כותרות אחרונות:
ארוסתו של קלוני סירבה להשתתף בחקירת המבצע בעזה
גורם מדיני בכיר: "הפערים בין הצדדים נותרו גדולים"
הכתבים הזרים בישראל: חמאס איים ומנע סיקור בעזה
עבור רבים מהעזתים, אם הצדדים לא יגיעו להסכם עד מחר בערב והאש תימשך, המשמעות היא הרת גורל. לכאורה ניתן לחשוב שרבים מהם ירצו לעצור את הלחימה - ומיד. אלא שלא צריך לטעות. דווקא עבור אותו פלח גדול באוכלוסייה בעזה שכבר איבד הכול, כלומר בני משפחה שנהרגו או בתים שנהרסו, הסכם חלקי עכשיו גרוע אפילו יותר מהמשך הלחימה. אותם תושבים שימשיכו ככל הנראה להתגורר באוהלים או בבתי ספר בתקופה הקרובה, לוחצים על חמאס שלא להיכנע בפני הישראלים ולהמשיך לפעול להסרת המצור. מכאן נולדה ההתעקשות של חמאס בשיחות על הישג מידי וממשי, כלומר לא להסתפק ב"הקלות במעברים", אלא בהסכמה ישראלית על הקמת נמל לדוגמה, או על התחייבות מפורשת לשחרור אסירים ופתיחת מעבר רפיח בטווח הזמן המידי.
הזמן אוזל, והסכם אינו בהישג יד
כ-36 שעות לפני סיומה של ההפוגה השנייה בלחימה, לא ניתן לדבר בצורה אופטימית מדי על פריצת דרך או על מתווה שמסתמן. ההצעות הישראליות המוזכרות בדיווחים שונים אינן חדשות וכבר היו קיימות עוד לפני תחילת המלחמה בדרום. גם הסכמה משותפת של מצרים, של ישראל ושל הרשות הפלסטינית לפתיחת מעבר רפיח עם נוכחות של כוחות הרשות אינה חדשה וזה שבועות שכל הצדדים מסכימים לכך.
הבעיה נעוצה בדרישות המהותיות יותר של חמאס. עבור הארגון, הסכמה לעצירת הלחימה בתמורה להגדלת מספר המשאיות הנכנסות במעבר כרם שלום או מספר הסוחרים ואנשי העסקים שיעברו במעבר ארז, מהווה עדיין כניעה משפילה (הסכמה ישראלית להעברת המשכורות של פקידי החמאס אינה בגדר פריצת דרך משום שלא נדרשה כלל. הרשות הפלסטינית היא שמנעה את ההעברה עד היום ולא ממשלת ישראל). גורם מדיני ישראלי הבהיר הבוקר שאין שום התקדמות בשיחות. גם בכירי חמאס מצדם הדגישו כי לא הסכימו לשום ויתור על דרישותיהם באשר לנמל ימי או לשחרור אסירים. וכך הזמן הולך ואוזל לו, והסכם עדיין אינו בהישג יד, לפחות לא ב-36 השעות שנותרו.
מצרים עסוקה כעת בשני מאמצים מקבילים. האחד, להאריך את ההפוגה ב-72 שעות נוספות (רעיון שחמאס לעת עתה מתנגד לו). השני, לשכנע את חמאס לסגת מהדרישה לנמל ימי בתמורה לפתיחת מעבר רפיח. הבעיה היא שחמאס חשדן כלפי מצרים וטוהר כוונותיה ובנוסף לכך, פתיחת מעבר רפיח אינה צעד שיתבצע מיד. גם לו יידרשו שבועות ארוכים אשר במהלכן יכולה קהיר לנקוט לא מעט תרגילי סחבת.
בדומה לימים קריטיים אחרים, נראה ששוב נקלע חמאס למצוקה. הוא מודע לכך שחלק מהציבור בעזה רוצה בשקט, בעוד שחלק אחר ומשמעותי לא פחות קורא לו שלא להיכנע. הארגון הציג דרישות מוגזמות ואולי אפילו מופרכות, שספק אם ייענו בימים הקרובים או בעתיד הרחוק, אך הוא מבין גם שבלעדיהן הוא יצטייר כמפסיד הגדול של המערכה. בשורה התחתונה, על אף הנטייה של חלקנו לסכם כבר כעת אם חמאס ניצח או הפסיד, התוצאה של הקרב בין ישראל לבין הארגון תיוודע רק לאחר שיתקבל הסכם. אם לפני פחות משבוע הבהיר "אבו עוביידה", הדובר של הזרוע הצבאית של חמאס, עז א-דין אל-קסאם, שללא נמל ימי לא תהיה הפסקת אש, המשמעות מבחינת חמאס היא שכל דבר פחות מזה יהיה בגדר הפסד.