בסוריה לא שמעו על סוף האביב

תחזיות באשר לעתידו של המזרח התיכון, הינן עסק מסוכן. כל מי שניסה לעשות זאת מאז דצמבר 2010, גילה פעם אחר פעם שמדובר במשימה בלתי אפשרית. ובכל זאת, נראה שהשבוע סימן במידה רבה את סיומו הלא-רשמי של עידן האביב הערבי. נכון, עוד מוקדם להספיד את המהפכות והמהפכנים במזרח התיכון ובמדינות רבות באזור. המצב הפוליטי רחוק מלהתייצב (ראו מקרה לוב). ובכל זאת, הבחירות שנערכו השבוע במצרים ואלו שיתקיימו בשבוע הבא בסוריה, מבהירות כי המעגל החל להיסגר. הצבא והממסד הישן יחזרו לשלוט במצרים באמצעות נציגם עבד אל פתח א-סיסי, ובסוריה, בשאר אסד ימשיך לכהן כנשיא המדינה על אף שמלחמת האזרחים רחוקה מלהסתיים.

מה שברור הוא שרבים מאזרחי סוריה מאסו בשפיכות הדמים ובארגונים הג'יהאדיסטים, בין היתר מאחר שהרסו את המלחמה שלהם לחירות. גם אזרחי מצרים עייפו כבר מהכאוס השורר במדינתם ומבקשים מעל הכול שקט ויציבות, כפי שהבטיח להם א-סיסי. במקביל, אי אפשר שלא להתייחס לשתי התפתחויות משמעותיות נוספות בסביבה הקרובה לישראל: בלבנון הנשיא מישל סולימאן עזב את ארמון הנשיאות לאחר שתמה כהונתו והפרלמנט לא הצליח לבחור לו מחליף. ואילו בעזה, חמאס ופתח קרובים יותר מאי פעם להכרזה על הקמת ממשלת אחדות. המשמעות של המהלך הזה אינה ברורה עדיין לגמרי וטומנת בחובה לא מעט כאבי ראש עבור ישראל, אך ייתכן שגם לא מעט הזדמנויות. בסופו של דבר כנראה שאי אפשר בלי קצת קלישאות במזרח התיכון: רק הזמן יידע לספר מה יקרה כאן בשנים הקרובות.

ביום רביעי הדרכים הראשיות של ביירות הפכו לפקק אחד עצום בגלל בחירות במדינה אחרת, סוריה. עשרות אלפי סורים המתגוררים בלבנון, נהרו לעבר הקלפי היחידה שנפתחה בביירות, בשגרירות הסורית בפרבר ירזה בעיר, שבה התקיימה ההצבעה המוקדמת לבחירות לנשיאות סוריה (הבחירות בסוריה עצמה יתקיימו ביום שלישי הבא). ככל שחלפו השעות, נעצרה התנועה בעוד ועוד רחובות. האזרחים הסורים צעדו ברגל, בלית ברירה, לעבר השגרירות, עם דגלי סוריה ותמונות של באשר אסד כשהם משמיעים שירים בשבחו של "הנשיא הנערץ", זה שאחראי למותם של כ-160 אלף בני אדם. והיד עוד נטויה.

יותר ממיליון אזרחים סורים מתגוררים כיום בלבנון. לפי הערכות מסוימות, המספר כבר עומד על מיליון וחצי. חלקם פליטים ממלחמת האזרחים, אחרים מתגוררים בארץ הארזים עוד מלפני מלחמת האזרחים בסוריה. הרכב האוכלוסין המשתנה בלבנון, לצד מעורבותם של קבוצות ופלגים בלחימה משני צדי הגבול, הבהירו עד כמה הגבולות בין שתי המדינות הלכו והיטשטשו, הלכו ונעלמו, ככל שנמשכה המלחמה. כבר קשה להתייחס כיום ללבנון כמדינה ריבונית ועצמאית. נכון, נוכחות סורית בלבנון היא עניין מוכר וידוע במשך עשרות שנים. דמשק של חאפז אסד, אביו של בשאר, נטלה חלק פעיל בלחימה בין תנועת אמל לחיזבאללה בסוף שנות ה-80'. גם לאורך שנות ה-90' פעל המודיעין הסורי בארץ הארזים באין מפריע, ובעל בריתו – חיזבאללה – אף עומד ככל הנראה מאחורי חיסולו של רפיק אל-חרירי, ראש הממשלה לשעבר האנטי סורי, ב-14 בפברואר 2005. ובכל זאת, ההשתתפות הפעילה של חיזבאללה בלחימה בסוריה שברה את כלי המשחק הפוליטיים המוכרים בלבנון. מחסום הבושה נשבר. עד לאותו רגע הסורים היו אלה ששיחקו במגרש הלבנוני. כעת חיזבאללה הוא שהפך למגנו של בשאר אסד, מצילו ומושיעו. המלחמה בלבנון ובסוריה לבשה צורה של מלחמת דת ללא קשר ללאום: שיעים נגד סונים, כאילו דבר לא השתנה מאז המחצית השנייה של המאה השביעית לספירה.

להחלטה של הארגון השיעי לקחת חלק בלחימה בסוריה היו השלכות דרמטיות על מעמדו הפוליטי והציבורי בלבנון. אם עד אז עוד היו ספקות לגביי נאמנותו של הארגון, הריי כעת ברור שמזכ"ל חיזבאללה, חסן נסראללה, פועל בשליחות המשטר האיראני המנהל את מלחמת ההישרדות של בשאר. נסראללה הפך מיקיר האומה הערבית לאחר מלחמת לבנון השנייה - לשנוא לבם של הסונים. זה ששורפים את תמונתו בהפגנות נגד אסד. בינתיים, המציאות החדשה בלבנון נותנת את אותותיה במוסדות הפוליטיים, החצויים אף הם בין תומכי בשאר ומתנגדיו. ביום ראשון עזב נשיא לבנון מישל סולימאן את ארמון ב?עב?דה לאחר שהסתיימה כהונתו. הפרלמנט הלבנוני, אינו מצליח להגיע להסכמה על זהותו של הנשיא הבא שחייב לבוא לפי ההסכמה הפנימית מקרב העדה הנוצרית. אף מועמד בינתיים, מישל עאוון הפרו-סורי או סמיר ג'עג'ע האנטי-סורי, אינו מצליח לגייס את תמיכתם של 65 חברי פרלמנט שיביאו לבחירתו. מתברר שמשבר הנשיאות אינו נחלתה של מדינת ישראל בלבד.

ביום שבו עזב מישל סולימאן את ארמון הנשיאות, ה-24 במאי, נאם נסראללה בפעם המי יודע כמה, במקרה הזה לרגל יום השנה לנסיגת ישראל מדרום לבנון. ומי שציפה לשמוע צליל של ספק או בחינה מחדש של ההחלטה להילחם על אדמת סוריה, התבדה. נסראללה המשיך בקו הלוחמני שלו כלפי ישראל וכלפי מחנה "14 במארס" האנטי-סורי בלבנון. הוא לעג לנשיא על שעזב את משרתו והמשיך להבטיח שאנשיו יגנו על לבנון ולא הנשיא. ועדיין, דברי הרהב הקבועים לא מצליחים להסתיר את העובדה שחיזבאללה סופג מהלומות לא פשוטות כתוצאה ממלחמתו בסוריה.

הדוגמה הטובה ביותר מהימים האחרונים, היא מותו בקרב של פאוזי איוב, פעיל מרכזי של חיזבאללה, שנהרג בקרבות באזור דרעא. איוב, נעצר בשנת 2000 בגדה המערבית, הוחזק ארבע שנים בכלא הישראלי ושוחרר במסגרת "עסקת טננבאום". לאחר מכן הוצב אי שם גבוה ברשימת פעילי הטרור המבוקשים של ה-FBI. איוב (אבו עבאס) כמו אלפים רבים אחרים מקרב פעילי הארגון, נלחם בחודשים האחרונים בסוריה. לאחר כיבוש אל-קוסייר וטיהור יברוד, הסמוכים לגבול עם לבנון, פועלים כעת אנשי חיזבאללה בגזרת דרעא, בקרבת הגבול עם ירדן. המשטר הסורי ממקד שם מאמץ בניסיון להשיב את השליטה באזור ובדרך להשיב אליו גם את השליטה ברמת הגולן הסורית.

אולם הלחימה של האופוזיציה ובעיקר של אנשי ארגון ג'בהת א-נוסרה באזור זה, עיקשת וגורמת לנפגעים רבים מקרב צבאו של אסד, כמו גם מקרב חיזבאללה - כמו אותו פאוזי איוב. מספר ההרוגים של חיזבאללה בלחימה בסוריה אינו ברור, אך בישראל הוא נאמד בכ-400-500 פעילים, בנוסף ליותר מאלף שנפצעו. בסך הכול שוהים כ-5,000 פעילים של חיזבאללה בכל רגע נתון על אדמת סוריה. ההרוגים אינם רק מקרב פעילי חיזבאללה והצבא הסורי. השבוע התברר כי אחד מראשי "משמרות המהפכה" האיראניים, תת-אלוף עבדאללה אסכנדרי, נהרג בקרבות באזור דמשק. האופוזיציה הסורית דאגה להפיץ סרטון שבו נראה נער סורי אוחז בראשו הערוף של אסכנדרי.

ואכן, את המערכה של סוריה/חיזבאללה/איראן (יחד עם מליציות עיראקיות) מנהלים כיום שלושה אנשים: חסן נסראללה, בשאר אסד והגנרל קאסם סולימאני, מפקד "כוח אל-קודס" האחראי לפעילות משמרות המהפכה מחוץ לגבולות איראן. בסוף השבוע דיווח ערוץ אל-ערביה כי סולימאני הגיע לסוריה, ולא בפעם הראשונה. שלושתם מצויים בפרטים, מעורבים בקבלת ההחלטות ומצליחים לייצר שיתוף פעולה שמביא תוצאות בשדה הקרב. חיזבאללה וצבא סוריה פועלים פעמים רבות באותן גזרות ואפילו באותן ערים, עם חלוקה של שכונות ורחובות: כלומר, בעוד צבא סוריה עוסק בטיהור רחוב אחד, יכולים אנשי חיזבאללה להילחם ברחוב השני, אך לא ביחד בפלוגות או גדודים מעורבים.

הלחימה של חיזבאללה על אדמת סוריה, הביאה גם לשינוי של ממש באופי הפעילות של הארגון. עד למלחמת האזרחים, נודע חיזבאללה כארגון שהסתמך בעיקר על היכולת הרקטית שלו נגד ישראל. כעת הוא עוסק בהסתערות של כוחות רגליים, תמרון וניוד. הניסיון הזה יכול לשרת אותו במקרה של מלחמה נגד ישראל בגבול הצפון. לדוגמה, היחידות המיוחדות של חיזבאללה, "יחידות רדואן", המתמחות בפשיטות ולחימה זעירה. במקביל, הוא ממשיך לפתח את ארסנל הרקטות שבידיו: לשכלל את הדיוק והעוצמה של הטילים, כמו גם לאחסנם בבתי תושבים בתוך הכפרים והעיירות.

החברות המופלאה בין סוריה של אסד לבין חיזבאללה אינה תופעה ישנה בעלת מסורת מפוארת. זו ברית דמים אמנם, אך ללא שורשים היסטוריים. מכאן, ש"אין ארוחות חינם". בשאר נדרש להעביר לחיזבאללה את מיטב אמצעי לחימה שהוא מקבל מידי הרוסים וכן לאפשר לחיזבאללה לעשות כמעט ככל העולה על רוחו נגד ישראל, בגזרה כמו רמת הגולן (הסורית). ושוב, הגבולות מיטשטשים. עבור ישראל, ההתמודדות הצבאית היא לא בשתי חזיתות מול שני אויבים, אלא חזית אחת מול שתי ישויות עוינות הפועלות זו לצד זו. אליהם צריך להוסיף את ארגוני הג'יהאד העולמי כמובן. החדשות הטובות עבור ישראל הן שבינתיים לפחות, חיזבאללה ממשיך להתבוסס במלחמת אזרחים לא שלו, ארוכה ועקובה מדם. הבוץ הסורי נראה עמוק וסמיך, לפחות כמו הלבנוני מפעם.