יוגה, ניקוי רעלים וסרט חדש: בן החמאס נלחם בשדי העבר

אני מבחין בו כמה שניות לפני שהוא רואה אותי. הוא יושב שעון על הבר של בית הקפה הניו אייג'י בנווה צדק, שותה כוס תה וקורא ספר באנגלית. קשה להאמין, אבל הבחור הזה, שארשת של היפסטר ותיק נסוכה על פניו, הוא מסעב, "הנסיך הירוק", בנו של ראש החמאס בגדה השייח' חסן יוסף. אותו מסעב שפגשתי לראשונה לפני כעשר שנים, כשאביו שוחרר מבית הכלא. הוא נראה אז שונה כל כך. עם עודף משקל, משקפיים ומעיל עור של אופנוענים. משהו במראה שלו אז נראה לא מחובר, מנותק מההוויה החמאסית שאליה גדל ובה פעל. ודווקא בתל אביב, במסעדה עם התפריט הטבעוני, הוא משתלב בנוף המקומי כאילו זה תמיד היה ביתו. הוא מסתובב ומחייך. "חביבי".

אחד השיעורים הראשונים שכל איש תקשורת אמור ללמוד ולשנן בתחילת דרכו, הוא שהעיתונאי אינו הסיפור. עליו תמיד להישאר מחוץ לתמונה. השיעור השני הוא לשמור מרחק מהמקורות שלך. לא להתחבר אליהם, לא להפוך לסחבק. עד כאן התיאוריה. לכללים הללו תמיד יהיו יוצאים מן הכלל, ונדמה לי שמבחינתי, מסעב הוא הדוגמה הטובה ביותר לכך. במקרה שלו הייתי חלק מהסיפור. במקרה שלו המקור נהפך לחבר.

והנה אני מוצא עצמי כותב כתבה על החבר שלי, מסעב, שהגיע לביקור בתל אביב, לרגל הקרנת הבכורה של הסרט התיעודי על חייו, "הנסיך הירוק", בבימויו של נדב שירמן. ואף שאני פוגש אותו בפעם המי יודע כמה בשנים האחרונות, ואף שאני מכיר את סיפורו מלפני ומלפנים (חשפתי את הסיפור בזמנו בעיתון "הארץ") - הוא לא מפסיק להפתיע אותי.

אני מביט בו ורואה שמשהו השתנה. הוא לא רק רזה, כפי שכבר הבחנתי לפני כמה ימים בהקרנה בסינמטק. הוא נקרא לבמה וירד במדרגות בצעד קליל, ואני לא יכולתי שלא לחייך לנוכח המראה התל אביבי. זה משהו אחר. המבט המוטרף כמעט שניבט מעיניו בעת שחשפנו את סיפורו נעלם. את מקומו תפס מבט צנוע ושלם יותר. האיש שהיה במסע צלב נגד האיסלאם נראה מפויס יותר ומתמקד בדברים אחרים. "אתה היית בג'יהאד נגד הג'יהאד", אמרתי לו. "מה קרה שנרגעת?". מסעב, בן החמאס, שהיה סוכן שב"כ במשך עשר שנים, שסיכל פיגועים קשים וחשף תאי טרור, מספר כיצד נהפך לטבעוני שמתרגל בכל יום מדיטציה ויוגה.

"זה שינה לי את החיים", הוא מסביר. וכך תחילת הפגישה בינינו מוקדשת לשיחה על אוכל בריא, יוגה ושות'. הוא מספר כי הגיע לנקודה שבה הרגיש שהוא צריך לנקות את גופו מכל הרעלים שהיו בו. "זה ייצב אותי וחיזק אותי, מנטלית ופיזית. פרשתי מפעילות פוליטית בשנתיים האחרונות. הפשטתי והבראתי את סגנון חיי. אני מבשל בעצמי את האוכל הטבעוני שלי, לעתים ישן על שטיחים בבתים של אנשים, עושה מדיטציה ומתרגל בכל יום יוגה במהלך שלוש השנים האחרונות. הייתי צריך את זה כדי להתמודד עם הטראומות של העבר".

אתה רווק? יש לך זוגיות?

"אני רווק. אבל לא מחפש בחורה ישראלית. ואני גם לא הומו, אם הקוראים שלך יתהו".

מה עם המשפחה שלך? אתה בקשר עם אבא ואימא?

"מאז שפורסם הספר שלי ב-2010 לא דיברתי אתם. לא ניסיתי גם ואין לי עניין".

מסעב יודע שאני בקשר עם אביו השייח'. הוא ביקש שאספר לו על הפגישה האחרונה שלי עם חסן יוסף, לפני כחודש ברמאללה. ואת מסעב, צריך לומר, הכרתי דרך האב. אמרתי לו שפעמים רבות אני מופתע מהפער בין התדמית של אביו בהצהרות ובעצרות לאופיו האמיתי.

במהלך שהותו בתל אביב הוא מתארח באחד מבתי המלון בעיר ונפגש בכל יום כמעט עם גונן, או "קפטן לואי", המפעיל שלו מימיו בשב"כ. גונן הופרש בזמנו מהשירות לאחר שהתגלו אי-סדרים כספיים בעבודתו, הקשורים בין היתר לאירוחו של מסעב בתל אביב כמקור. השניים, שהפכו לחברים לכל דבר לאחר שמסעב עזב לקליפורניה וגונן עזב את השירות, הופיעו יחדיו בהקרנת הבכורה של הסרט. אפילו על הבמה, מול מאות צופים נלהבים, שפת הגוף שלהם שידרה משהו טבעי ונינוח. כאילו היו אחים, אף שאין כלל דמיון בין השניים. האחד, בנו של תת-אלוף בצה"ל, בהיר ומלא, השני, בנו של ראש החמאס בגדה, כחוש וכהה. למסעב היו מפעילים אחרים שעליהם לא הרבה לדבר עד כה. "קפטן זיאד היה חתיכת מוח", הוא מספר על אחד מהם. "הוא היה המפעיל החכם ביותר שהיה לי. היו גם אחרים, כמו תאמר, שהיה כישלון גמור".

למה עזבת את השירות?

"בגלל חוסר האמון שלהם בי. תראה, במשך עשר שנים אני הושפלתי כל כך הרבה פעמים: סוכנים, מפעילים, שומרים, חיילים במחסומים ואפילו מכות שאכלתי כדי להסיר ממני חשדות. אבל ההשפלה לקראת העזיבה הייתה הקשה ביותר. הם לא האמינו בי. אני כבר רציתי לפרוש כי הייתה רגיעה בפיגועים. זה כבר בתקופה שנעצרו פיגועי ההתאבדות. הרי בסופו של דבר אני עבדתי אתם כדי להציל חיי אדם. ואז הם לחצו עליי להישאר ויום אחד החליטו שאני צריך לעבור בדיקת פוליגרף. אני לא עברתי אותה, סביב השאלה אם תכננתי פיגועים נגד מדינת ישראל. במשך כמה ימים הם החזיקו בי במרתף בירושלים וטענו שאני מסתיר משהו גדול. ורק כשעשו לי פוליגרף נוסף, שיצא נקי, שחררו אותי. תחשוב, זה אחרי עשר שנים שאני עובד אתם. וזה שבר אותי. אני מבטיח לך שאם גונן היה שם ולא מפעיל אחר, אני עדיין הייתי עובד עבור השירות".

ועכשיו, אתה נכנס לישראל בקלות?

"לא, ממש לא. אני צריך ויזה בכל פעם מהקונסוליה וזה לא מעט ביורוקרטיה. המפיקים של הסרט עזרו הפעם אז זה הלך יותר חלק. אבל תחשוב, כל פעם אני צריך לבקש ויזה עבור כניסה למדינה ששירתתי במשך עשר שנים. אני חייב לומר, שכשאני כאן, אני מרגיש שייכות, מרגיש שזה בית. לא יודע איך להסביר את זה. האנשים, הרחובות, האווירה, הכול מוכר ואהוב. תמיד כשבאתי לכאן בימים שבהם הייתי סוכן, זה היה בהיחבא. הסתירו את הזהות שלי. נכנסתי 'דרך החלון'. הפעם נכנסתי 'דרך הדלת'. זו חוויה מדהימה".

זה אכן מעט מוזר שהאיש הזה, שקיבל לא מעט הבטחות בעת שהיה סוכן, לא קיבל עד היום אזרחות ישראלית או אפילו אפשרות להתגורר כאן באורח קבע. מסעב לא מסתיר את הכעס שיש לו על המדינה ועל שב"כ - בעיקר בכל הקשור למגעים עם הרשויות האמריקניות. לדבריו מדינת ישראל לחצה על האף.בי.איי לגרשו מארה"ב "האם זה היה הכרחי להילחם בי ככה? שלוש שנים ניהלתי מאבק כדי שיתירו לי להישאר באמריקה, בין היתר בגלל הלחץ של השב"כ לגרש אותי משם. ואני רוצה לומר להם, לאותם אנשים שאחראים לכך, שאי אפשר להילחם בחשיכה אם אתה חלק ממנה. אני לא אוהב שפוגעים בצדק ולא מבין כיצד יכולה מדינה, ממשלה, לא לעשות דבר כשאחד מחייליה טובע. אם זה האופן שבו היא נוהגת בחייליה, כיצד תנהג באויביה?".

משירות הביטחון הכללי נמסר בתגובה לטענותיו של יוסף: "לא היו דברים מעולם".

אם כבר מדברים על החשיכה. אתה מספר בסרט לראשונה על האונס שעברת בגיל 5-6. למה רק עכשיו?

"כנראה שהתביישתי למרות שלא היה לי במה להתבייש. אני נאנסתי על ידי מישהו מהמשפחה הרחבה, ולומר לך משהו - חלק מההתגברות שלי על המקרה הזה היה שסלחתי לו. הסליחה עזרה לי להחלים. יכולתי לנקום בו. כשהתבגרתי היה לי נשק, היו לי אנשים, יכולתי לשחוט אותו אבל סלחתי. וזה בא ממקום של חוזק ולא של חולשה. חלק מתפיסת העולם שלי. והיום הוא נשוי עם ילדים. חשתי בושה ללא ספק במשך זמן רב. וגם כשעבדתי עבור ישראל זה נחשב אולי לבושה. אבל אני אומר לך, אין שום בושה בהצלת חיי אדם, ישראלים ופלסטינים. בסופו של דבר אני עשיתי הכול מתוך אהבה גדולה לבני האדם וגם מה שאני עושה כיום. אני אוהב את חיי ורוצה להמשיך להפיץ את המסר הזה של אהבה".

איך אתה מתמודד עם כל ההאשמות נגדך בקרב הפלסטינים? קוראים לך בוגד, מרגל, הכול.

"אני לא לוקח את זה קשה מדיי. אני לא יכול לשלוט במחשבות של אחרים. האמת שלנו מעוותת בגלל שהמוח שלנו צר מלהכיל דברים שאינם מובנים לנו. אני לא רואה בעצמי גיבור, גם לא בוגד. אני בן אדם שגדל בנסיבות קשות ומאמין שקיבל את ההחלטות הנכונות.

"אני מסתכל על המקרה שלי ואני רואה חוסר צדק. אני רואה משפחה וקשר דם שנשבר בגלל פוליטיקה. אני רואה אב שהקריב את בנו, ובן שבגד באביו. ומה שעולה לי בראש זה שהנסיבות האנושיות אינן מבדילות בין פלסטיני לישראלי. חוסר צדק נמצא בכל מקום. אני לא נלחם רק בשביל עצמי. אני רוצה להאמין שמה שאני עושה עכשיו, כאן, בהפצת הסיפור שלי, הוא משהו ששווה להילחם עבורו ושכל המחיר ששילמתי והקורבן הגדול לא היו לחינם".

אנחנו נפרדים. אולי ניפגש שוב במהלך הביקור הזה, אולי גם לא. אבל אני בטוח שגם בפגישה הבאה, הוא יצליח להפתיע אותי שוב. עם עוד סיפור שלא ידעתי, עם עוד פינה אפלה או מוארת בחייו שלא הייתי מודע לה.

יוסף המספר: על ספרו של מסעב חסן יוסף