מצוקים מסוכנים: למה מטפסי ההרים כועסים?

חג האביב וחול המועד פסח שמתקרבים מסמנים את פתיחת עונת הטיולים. השבילים, האתרים והשמורות צפויים לראות מאות אלפי מטיילים – אולם יחד עם החוויה שבדבר, התקופה הזאת מביאה עמה לא מעט סכנות. כמו כל שנה בפסח, מתכוננים עשרות המתנדבים ביחידות החילוץ לקריאות מהשטח.

על כך שהישראלים הם "מצטיינים" ביציאה לטיולים ולאתרים, ניתן ללמוד מכך שלא פחות מ-12 יחידות חילוץ פועלות בארצנו הקטנטונת – בעוד שבהרי הרוקי שבארה"ב (ששטחם גדול פי כמה מישראל), פועלות רק שתי יחידות כאלה. בכל שנה נעשים 600 חילוצים, שבהם מחולצים בממוצע 1,500 מטיילים. "זה אומר שאנחנו מטיילים יותר ושאזורי הטיול שלנו הם הרבה יותר פראיים", פוסק קצין החילוץ הארצי של משטרת ישראל, רפ"ק עופר שחר. "בארה"ב וגם באירופה נהוג לערוך טיולים בתוך שמורות טבע מסודרות שהכניסה אליהן היא בתשלום. בארץ, לעומת זאת, אמנם רשות הטבע והגנים מכשירה מסלולים, אבל חלק מהמטיילים צועדים באזורים בעלי אופי אתגרי שהם פחות מסודרים".

הסיכון שבהליכה בתוואי לא מוכר, כמו גם ביצוע טיולים אתגריים – לעתים גם גובים חיי אדם ומעלים את השאלה מה ניתן לעשות כדי שלא יקרו אסונות. בשבוע שעבר נהרג מטפס ההרים ידיד לוריא במצוקי גיתה שבגליל המערבי, כשאבן שניתקה מהמצוק פגעה בראשו. הייתה זו הפעם הראשונה שבה נהרג מטפס הרים בישראל. חבריו, מטפסים מיומנים וחובבי טבע מושבעים, מתלוננים על כך שהרשויות דוחקות אותם מאתרי הטיפוס כדי להימנע מאירועים קטלניים נוספים.

לפני שנה נתלו חברי המועדון על מצוקי ואדי קלט (שמורת נחל פרת) שבמדבר יהודה והניפו בין שמים לארץ שלטי מחאה על החלטת רשות הטבע והגנים לסגור את האתר לגלישה ולטיפוס. "הבעיה שלנו היא במערכת המשפט – שבשונה ממדינות אחרות בעולם מטילה את האחריות לתאונות של מטיילים על הגופים הממשלתיים האחראים על האזורים שבהם מתרחשים האסונות", אומר נמרוד נחמיאס, יו"ר המועדון האלפיני שבו חברים אלפי מטפסי מצוקים וגולשים בישראל.

"יש מצוקים בתוך שמורות טבע שבאחריות רשות הטבע והגנים ויש מצוקים בשטחים שבאחריות קק"ל. אנחנו פועלים כבר שנה כעמותה שמטרתה לתחזק, לפתח ולהסדיר אתרי טיפוס וגלישה בארץ. בעוד שבמקומות אחרים בעולם מערכת המשפט קובעת כי האחריות על תאונות נופלת על המטייל, בארץ במקרים רבים בתי המשפט מטילים את העונשים על הגוף הממשלתי האחראי על האתר שבו אירע האסון. כאן מתחילה הבעיה שלנו. הגופים הללו נכנסים למגננה, ולכן הם מאיימים לסגור אתרים ונמנעים מלאשר לנו אתרים נוספים לגלישה ולטיפוס או מלתת לנו להסדיר את האתרים המורשים הקיימים כדי להפוך אותם לבטיחותיים יותר, למשל להסיר אבנים רופפות מהמצוקים כדי למנוע מפולת. הם עושים את זה מתוך ראייה שלפיה ככל שהם יאשרו פחות כך יתבעו אותם פחות. אין בארץ חוק שמסדיר את ענף הספורט האתגרי הזה. הגיע הזמן להסדיר את הנושא גם עבור הקהל וגם עבור הגופים הממשלתיים שצריכים להתמודד עם המצוקות הללו".

אלא שבניגוד להתמהמהות שבטיפול במקומות מסוכנים עבור המטפסים, סיכון אחר – מפתיע משהו, כבר מתחיל להיות מסולק מהנוף. מדובר בעץ האקליפטוס, שבשל קריסת ענפיו נרשמו כמה מקרי מוות בשנים האחרונות.

האקליפטוס עלה לארץ יחד עם אנשי העלייה הראשונה אי שם בסוף המאה ה-19 ורכש את מעמדו כעץ ארץ-ישראלי שורשי המצליח אפילו לנשוף בעורפו של הצבר. המיתוס שלו נולד לפני יותר ממאה שנה, כשהחלוצים השתמשו בו לייבוש הביצות, במיוחד בעמק החולה, בעמק יזרעאל ובחדרה. יופיו, גובהו והצל הרב שהוא הרעיף על מי שנח תחתו הפך את העץ לפופולרי במושבות הראשונות עד כדי כך שהערבים כינו אותו "סג'רת אל יהוד" (עץ היהודים).

האקליפטוס הצליח לכרוך את עצמו גם סביב מיתוס אלי כהן, המרגל המפורסם בדמשק. שנתיים אחרי שנתפס ונתלה בכיכר מרכזית בדמשק, כבש צה"ל את רמת הגולן. האגדה מספרת כי כהן היה בין המעטים שהורשו להיכנס לשטחי רמת הגולן, וכי הוא הצליח לשכנע את הממשל הסורי לנטוע אקליפטוסים במוצבים לרווחת החיילים הסורים שסבלו מהשמש הקופחת של הרמה. השלטונות התרצו, ונטעו את העצים – אולם למעשה מה שקרה הוא שהאקליפטוסים "סימנו" את המוצבים הסורים והפכו למטרות קלות עבור טייסי חיל האוויר הישראלי במלחמת ששת הימים.

ב-1968 אף זכה העץ העצום למקום של כבוד בתרבות הישראלית עם צאת השיר "חורשת האקליפטוס", שנכתב על ידי נעמי שמר ושרו אותו אופירה גלוסקה וצילה דגן במסגרת צוות הווי הנח"ל.

חלפו האביבים, חצי מאה עברה ובינתיים אפילו החורשה שעל חוף ירדן, שעליה כתבה שמר - שאף תרמה במו כפיה אקליפטוס קטן שנטעה בהיותה ילדה, נכרתה בחלקה לפני כשנה וחצי. הדבר אירע לאור ההחלטה בקק"ל, במשרד החקלאות ובעיקר ברשות הטבע והגנים, להתחיל לפעול "נגד" העצים המסוכנים והלא ארץ-ישראלייים למעשה, שקורסים מעת לעת ומסכנים מטיילים ומקומיים, לגזום אותם ואף לעקור אותם.

בשטחים שונים של רשות שמורות הטבע והגנים הלאומיים נעשות פעולות כריתה יזומות של האקליפטוסים לטובת עצים ארץ-ישראליים "אסלים" דוגמת הזית, האלון והאלה. המגמה שמתרחשת בשנתיים האחרונות בעיקר בצפון הארץ באה אחרי כמה מקרים בהם קריסה פתאומית של ענפי עצי אקליפטוס גבו קורבנות. ב-2001 נהרג נער בן 12 במהלך טיול שנתי בירדן ההררי בשעה שאחד מענפי האקליפטוס, שתחתיו ישב ביחד עם חבריו, נפל מגובה על ראשו. שישה תלמידים נוספים נפצעו באורח קשה, בינוני וקל. ב-2007 נהרג ילד בן שבע מאבו סנאן שבגליל המערבי, אחרי שענף אקליפטוס קרס על ראשו בשדה ליד ביתו, וב-2010 הוציאה המשטרה צו סגירה לפארק הירדן שמצפון לכנרת בעקבות מותו של נער בן 14 כתוצאה מנפילת ענף אקליפטוס על האוהל שבו ישן עם משפחתו.

אחרי האסון החלה קק"ל, השותפה בניהול פארק הירדן, לערוך בשטחים רבים שבאחריותה גיזום לעצי האקליפטוס ולקטום את ראשם לכמחצית מגובהו הטבעי של העץ - תוך ליווי של יועצי בטיחות ומומחי עצים ממשרד החקלאות.

אחרי אסון הכרמל הוקמה ברשות הטבע והגנים יחידה ליערנות, שתפקידה בין היתר לתקן את "טעויות אבותינו", להסיר עצים לא בטיחותיים ולהשיב לאתרי הטבע את העצים הארץ-ישראליים הטבעיים. כך, בחודשים האחרונים הוסרו משמורת המג'רסה שמצפון לכנרת אקליפטוסים רבים שהצטרפו לאחיהם שנכרתו בשנתיים האחרונות בשמורת החולה ובשמורת נחל עיון (התנור) שבמטולה.

"האקליפטוס מוגדר כאחד העצים המסוכנים ביותר. בארץ יש עצים מקומיים שהם טבעיים לאזור ויש עצי תרבות שהגיעו לכאן על ידי שתלנים או אנשי קק"ל כדי להפריח את השממה. האקליפטוס הוא עץ תרבות והוא הגיע לארץ מאוסטרליה כדי לייבש את הביצות, אבל הוא כבר לא רלוונטי לתקופתנו", מסביר פקיד היערות הראשי של רשות הטבע והגנים במחוז הצפון, נתן אלבז.

"העץ הזה לא מסתדר מבחינה בטיחותית באתרים הקולטים קהל. הוא מאוד כבד, הענף שלו נקרע בבת אחת ונופל למטה מגובה רב - והדבר הביא לעתים לתוצאות קטלניות. מה גם שעץ גבוה נוטה להתהפך בגלל המשקל שלו, בייחוד באזורים רטובים שבהם האקליפטוס 'מתעצל' ולא מעמיק את שורשיו כי הוא נהנה ממי תהום גבוהים שאף עוזרים לו להגיע לגובה רב יותר. אבותינו עשו המון טעויות והיום אנחנו צריכים לתקן אותן. מדובר גם בעץ שמשתלט ודוחק מינים מקומיים, בין היתר מאחר שהוא לוקח להם את האור בגלל גובהו. אם אנחנו מוציאים עץ אחד, אז התנאים מתחילים להיות אופטימליים לעצים המקומיים. הם מקבלים את האור, את המים ואת המזון שיש בקרקע וכך אין תחרות עם מינים זרים. קיבלנו מנדט להשגיח על הטבע המקומי ולכן אנחנו צריכים להשיב את המצב לקדמותו ולשקם את השטח".

לדבריו, בראייה לטווח רחוק ברשות הטבע והגנים רוצים לסלק את האקליפטוסים מהמקומות הקריטיים. אלא שהצעדים הדרמטיים שהחלה רשות הטבע והגנים לנקוט הקימו עליה ביקורת מצד חובבי טבע ומורשת שמתנגדים להעלמת העץ שהכה שורשים עמוקים בתרבות ובנופים הארץ-ישראליים. "יש מקומות שבהם לאקליפטוס יש סיפור מורשת הקשור לדור המייסדים, שם אנחנו נטפח אותם ונשמור עליהם, אבל בתנאים הנכונים ועם הזמן נמנע מאנשים להיכנס למקומות הללו כדי למנוע מהם לסכן את חייהם", מסכם אלבז. "בחולה, התכנית היא להוריד לגמרי את האקליפטוסים, למעט בחורשת המייסדים שביסוד המעלה. זאת, מאחר שמדובר באתר מורשת שבו אקליפטוסים ננטעו לצורך ייבוש הביצה. בדרך הזאת נוכל לשמור גם על המבקרים, גם על המורשת וגם על הטבע. ולכל המקטרגים: אין מה לעשות. בסופו של דבר האקליפטוס הוא לא עץ טבעי לארץ ישראל".